• ד"ר ענבל הקמן

קיר הברזל כעדשה לפרשנות המציאות: מסגור המצב הביטחוני-פוליטי בתחום ההפסד | מאת ד"ר ענבל הקמן

עודכן: 2 באוק׳

מאמר זה בוחן את הרעיונות שמעלה ז'בוטינסקי במאמרו "קיר הברזל" כמו גם את שרידותה של דוקטרינה זו, מנקודת המבט הפסיכולוגית של מסגור וקבלת החלטות

ד"ר ענבל הקמן | 22 מרץ 2020

מאמרו של זאב ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" שפורסם לראשונה בשנת 1923, נכתב על רקע מאורעות 1920-1921 בישראל אולם ממשיך להיות מצוטט גם כיום. נייר זה יבחן את הרעיונות שמעלה ז'בוטינסקי, כמו גם את שרידותה של דוקטרינה זו, מנקודת המבט הפסיכולוגית של מסגור וקבלת החלטות.


האריה השואג - פסלו של אברהם מלניקוב בתל-חי


על מסגור, עוגן ושנאת הפסד

מסגור בהקשר הפסיכולוגי מתייחס לתפיסתו של מקבל ההחלטות את המעשים, התוצאות וההסתברויות הרלוונטית לבחירה ספציפית. הבחירה מושפעת בחלקה מעיצוב בעיית ההחלטה ובחלקה מנורמות, הרגלים ומאפיינים אישיותיים (Tversky and Kahneman 1981). בשנות השמונים הציעו שני חוקרים ישראלים, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, מסגרת תיאורטית להתייחס לתהליכי קבלת החלטות המכונה תורת הערך. לפי מסגרת זו פונקציית הערך עבור החלטה מסויימת מוגדרת על פי רווחים והפסדים הנבחנים מנקודת ייחוס, ולא על פי כלל הנכסים (כלכליים או אחרים) העומדים למקבל ההחלטות. פונקצית הערך קעורה בתחום הרווחים וקמורה בתחום ההפסדים. בנוסף היא אף תלולה יותר עבור הפסדים מאשר עבור רווחים (תרשים 1).


תרשים 1: פונקציית הערך



מבנה הפונקציה (שאינה לינארית או סימטרית) מצביע על תופעה המכונה בספרות שנאת הפסד. בני אדם שונאים יותר את תחושת ההפסד מאשר הם אוהבים את הרווח, והסבל שנגרם להם בעקבות אובדן משאב X עולה על האושר שגורם להם הרווח של אותו משאב. נקודה חשובה נוספת שעולה מתיאור הפונקציה היא נקודת הייחוס (עוגן). אנשים שוקלים הפסדים או רווחים מנקודת ייחוס סובייקטיבית, המשקפת את מצבם הנוכחי, ולא בצורה אובייקטיבית המשקפת את מצבם הכולל (Kahneman 2011).


כדי להראות כיצד משפיע ניסוח בעיית ההחלטה על בחירותיהם של אנשים, ערכו כהנמן וטברסקי ניסוי המכונה המגיפה (השָפָעָת) האסייתית. במסגרת הניסוי הוצגה לאנשים הבעיה הבאה, ארצות הברית נערכת להתפרצותה של מחלה אסייתית נדירה שצפויה להרוג 600 איש, לצורך כך עליכם לבחור בין שתי תוכניות התמודדות.


בשלב זה חולקו האנשים לשתי קבוצות בכל אחת מהקבוצות הוצגו תוכנית ההתמודדות בניסוח מעט שונה:


קבוצה ראשונה


אימוץ תוכנית א' 200 איש יינצלו


אימוץ תוכנית ב', יש סיכוי של שליש ש-600 איש יינצלו, וסיכוי של שני שלישים שאיש לא יינצל.


הצגה בצורה זו של תוצאות התוכנית מדגישה את הרווחים הגלומים באימוץ. 200 איש שיינצלו בוודאות בתוכנית הראשונה, והימור, המציע סיכוי להציל 600 איש בתוכנית השנייה. הרוב המכריע מבין חברי הקבוצה (72%), בחר בחלופה הבטוחה, חלופה א', על פני חלופה ב' שבה יש חוסר ודאות מובנה (28%).


קבוצה שנייה


קבוצה זו קיבלה שתי תוכניות עם ניסוח (מסגור) המדגיש את הפחד מהפסד והמנעות מסיכון:


אימוץ תוכנית ג' יביא למותם של 400 איש.


אימוץ תוכנית ד' יביא לסיכוי של שליש שאיש לא ימות, וסיכוי של שני שליש ש- 600 איש ימותו.


ניתן לראות שתוכניות ג' ו-ד' זהות לתוכניות א' ו-ב' בהתאמה. יחד עם זאת, בגרסה זו של הבעיה, ההנחה המובלעת היא שישנו סיכוי שאיש לא ימות, והחלופות מוצגות כהפסד הנמדד במספר המתים כתוצאה מהמגיפה. בקבוצה זו, 22% מהנבדקים העדיפו את החלופה הבטוחה, חלופה ג', בעוד ש- 78% העדיפו לקחת סיכון ולבחור בחלופה ד'.



הניסוי מדגיש כיצד אפשרות שמערבת רווחים מייצרת שנאת סיכון (ובחירה באופציה הבטוחה), בעוד שחלופה שנתפסת כהפסד מייצרת העדפת הסיכון הכרוך בהימור, על פני הפסד ודאי. כאשר אנשים תופסים את הסיטואציה כמסוכנת (הקבוצה השניה), הם מוכנים לנקוט בצעדים שהישגיהם אינם ודאים (78% לאופציה הוודאית אל מול 22%), בעוד שכאשר אנשים תופסים את הסיטואציה כרווחית (במקרה הזה, הצלת חיי אדם) הם מעדיפים באופציה הוודאית (72% לאופציה הוודאית אל מול 28%). בנוסף אנו רואים שהשפעת המסגור משמעותית מעט יותר בצד ההפסדים (Tversky and Kahneman 1981).

לסיכום, ניתן לומר כי הפחד מהפסד מניע אנשים לצעדים רדיקליים יותר מהנכונות לרווח.


סדרת הניסויים והדוגמאות שהביאו כהנמן וטברסקי, ואחריהם חוקרים נוספים, מצביעים על כך שאופן ניסוח הבעיה והחלופות, משפיע על התנהגותם ובחירותיהם של בני האדם. תובנות אלו אינן מוגבלות רק לתחומי הניסוי, אלא רלוונטיות לתחומים אחרים. מינץ ורד (Mintz and Redd 2003) למשל, מציגים את היקף השימוש של מנהיגים במסגור כדי לעצב מחלוקות במדיניות ובחירות בנושאי ביטחון לאומי (Mintz and Redd 2003). במאמרם הם מראים שמנהיגים פוליטיים משתמשים במידע ורטוריקה כדי לשכנע אחרים (אליטות, יריבים, הציבור הרחב, התקשורת, הבוחרים ועוד) לאמץ מסגרת ספציפית, בין היתר כדי להשיג תמיכה או כדי לפגוע בסיכויים של יוזמות שלום או החלטות על יציאה למלחמה (Mintz and Redd 2003). האופן שבו בוחרים מקבלי ההחלטות להציג את הנושא לציבור, לחלקים ממנו או אפילו לצד השני, משמש כעדשה הממקדת, מבליטה ומעלה את רגישות קהל המאזינים לאלמנטים או מרחבים ספציפים בסביבת ההחלטה (ביטחון, כלכלה, פוליטיקה, דיפלומטיה וכו') ומעודדת, לרוב, תמיכה בעמדת מדיניות המועדפת על הגורם הממסגר (Mintz and Redd 2003). כך, נטילת סיכונים עבור הסכם שלום תזכה לפחות תמיכה מאשר נטילת סיכונים לשימור הביטחון, אלא אם ההסכמים יובנו כמענה בטחוני.


למרות שהידע הקיים בידינו היום לא היה קיים בתחילת שנות העשרים, המסגרת שהציע ז'בוטינסקי ב"קיר הברזל", שימשה (הן בתקופה שבה הוצעה, והן בשנים שלאחר מכן) כמסגרת תימתית שמיקדה את תשומת ליבם של מקבלי ההחלטות והציבור הרחב בהיבטים מסויימים של האתגר, והציבה אותם בנקודת ייחוס המבליטה את ההפסד.


קיר הברזל מבעד לעיניים של מסגור


במאמרו קיר הברזל מתייחס ז'בוטינסקי לאחד האתגרים המרכזיים שניצבו בפני אבות הציונות, והמשיך ללוות את המדינה גם שנים אחר כך, שאלת מערכת היחסים בין היהודים לבין המתיישבים המקומיים בארץ ישראל- ערביי ישראל. הוא פותח את דבריו בהצהרה כי אין זה אפשרי לדחוק את רגליהם של הערבים מארץ ישראל, ושיש להבטיח את שוויון הזכויות שלהם במדינה, וממשיך משם לחלק המוכר יותר של המאמר, לפיו לא ניתן להתפייס ולהגיע עימם לשלום בדרכי שלום, כפי שאף עם יליד בחבל ארץ מסויים, לא הסכים שעם אחר יישב על אדמתו. הדרך שבה מציג ז'בוטינסקי את המצב הנוכחי, נקודת הייחוס שאותה הוא מספק לקוראיו היהודים, מדגישה את ההפסד הצפוי (ז'בוטינסקי, 1923):


"….כל עם, שהוא מיושבי הארץ… רואה בארצו את ביתו הלאומי, ושם הוא רוצה להיות בעל בית מוחלט ולהשאר כזה לעולמי עד. הוא לא ייתן רשות מרצונו הטוב לנהל את משק הבית לא רק לבעלי בית חדשים אלא גם לשותפים חדשים."

בהמשך, מציג ז'בוטינסקי שתי חלופות אפשריות. הראשונה, חלופה הגורסת כי יש לשאוף להגיע להסכם שלום עם ערביי ישראל (שכפי שטען והראה, הינו בלתי אפשרי), או עם שאר חלקי העולם הערבי. התוצאות האפשריות של בחירה בחלופה זו, כפי שהוא מציג בעזרת טיעונים היסטוריים כלליים ואנקדוטות מקומיות, יובילו לכישלון ודאי, בין אם כישלון צבאי ובין אם בוויתור על החזון הציוני:


"ירמסו אותנו, ובחרפה שנהיה ראויים לה, עוד לפני שנספיק לעשות צעד מעין זה."

"איננו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ ישראל- לא לערביי ארץ ישראל ולא לערבים בשאר ארצותיהם. משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך האנשים החושבים שהסכם כזה הוא בגדר condition sine qua non למימוש הציונות, יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולוותר על הציונות."

החלופה האחרת המוצגת על ידי ז'בוטינסקי (כמסקנה המתבקשת בראי המציאות כפי שהוא תופס אותה), היא לייצר כוח מגן, קיר ברזל:


"ההתיישבות שלנו צריכה להפסק או להמשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע."

ז'בוטינסקי מאמין שערביי ישראל, כמו גם העולם הערבי בכללותו, יהיו מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל כמדינת היהודים, ואף להגיע להסכם עתידי, רק אם יגיעו להכרה כי אין שום דרך מעשית אחרת:


"כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להפטר מאיתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו, לא תמורת אי-אלו מילים מתוקות וגם לא תמורת כריכים מזינים […] עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות שסיסמתן היא 'לעולם לא', וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות […] בשבילנו הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה."

המאמר למעשה מציע עדשה להתבונן דרכה על המציאות. מסגרת שמבליטה היבטים מסויימים (בדגש על ביטחון) ומטשטשת אחרים (למשל היבטים כלכליים). ז'בוטינסקי מציב את הקורא בנקודת פתיחה המדגישה את הסכנה הקיומית, ליהודי ישראל ולרעיון הציונות, ומשם מציע שתי תוכניות פעולה: הראשונה, האופציה של ניסיון להגיע להסכם מרצון, תוביל להפסד ודאי – ויתור על הרעיון הציוני (בדומה לתוכנית ג' בניסוי של כהנמן וטברסקי). השנייה, כמו חלופה ד', אינה ודאית, אך אם תצליח היא מציעה חבל הצלה שיאפשר להגשים את החזון הציוני, ובהמשך אף תקווה להגיע להסכם. הפתיח לטיעון, המציג מסגרת היסטורית המשווה את יחסי ישראל והעולם הערבי למדינות אחרות המתמודדות עם תופעות דומות, בשילוב אנקדוטות ספציפיות ביחסי ישראל והעולם הערבי, מכוון את הקורא להסתכל על האתגרים והסכנות הצפויות ומעודדת אותו לבחור בחלופה הלא ודאית, המעניקה הזדמנות לרווח ורווחה עתידיים – בניית "קיר ברזל".


מסגרת חלופית לקיר הברזל


המסגרת שהציע ז'בוטינסקי לא עמדה בחלל ריק, אלא ניצבה מול תפיסות עולם מתחרות שרווחו באותה תקופה בשיח על הבעיה הישראלית-ערבית. לפחות אחת מהחלופות הללו, אליה מתייחס גם ז'בוטינסקי במאמרו, היא ההצעה להסכם שלום. חלופה זו ממסגרת ומבליטה את הרווח הצפוי מהתוכנית ולא את ההפסדים שבאי קיומה. אחד הנציגים הבולטים ביותר שהציפו את הרעיונות הללו באותה התקופה הוא מרטין בובר, פילוסוף, אינטלקטואל ואחד מחבריה הבולטים של ברית-שלום, ארגון שקידם את היוזמה של מדינה דו- לאומית. כך כפי שהוא מעיד על עצמו במכתב שכתב למאהאטמה גאנדי (1939):


"נמנה אני על חוג של אנשים, שמזמן כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים לא חדל להילחם לכך שהיהודים יבקשו שלום אמיתי עם הערבים…"

בובר, שהתייחס רבות בכתביו לסכסוך היהודי-ערבי מסתכל על המציאות מבעד לעדשה שונה, המדגישה את ההיבטים הכלכליים ואת הצורך בהסדרים דיפלומטיים. כך למשל, בקונגרס הציוני הי"ב, הוא שוטח את עיקרי משנתו בפני המשתתפים (רצבי 2004):


"שיבתנו אל ארץ ישראל, שתבוא בעלייה גדלה והולכת… אינה באה לקפח את זכויותיהם של אחרים. בברית צדק עם הערבי רצוננו להפוך את מקום מגורינו המשותף לקהילה פורחת פריחה כלכלית ותרבותית, ששכלולה יביא לכל אחד מן העמים התפתחות עצמית באין מפריע"

כמה שנים לאחר מכן, במכתב תגובה לגנדי, שהתנגד למפעל הציוני, הוא מציין (בובר, 1939):


"בשלום אמיתי כיוונו ומכוונים אנו לזה, ששני העמים ינהלו יחד את משק הארץ, מבלי שהאחד יהא רשאי לכפות את רצונו על השני [….] ידענו ויודעים אנו, שבמקרה הזה, היוצא מן הכלל ושאין אפילו כדוגמתו, מן החובה לחפש דרכים חדשות של התפשרות עמים והסכם עמים […] הרינו משוכנעים, שמן ההכרח שתמצא פשרה בין תביעה זו לזו, מפני שאוהבים אנו את הארץ ומאמינים אנו בעתידה, והואיל וגם בצד השני יש אהבה כזו ואמונה כזו, לא ייתכן שהתחברות לשם שירות משותף לארץ תהא מחוץ לגדר ההישג. במקום שבו יש אמונה ואהבה, גם ניגוד טראגי לכאורה יכול להגיע לידי פיתרון"
"מתיישבנו אינם באים הנה, כדרך שבאים ישבני המערב לאיזו ארץ, כדי להעביד ילדים בשבילם; הם משקיעים את עצמם, את כוחם ודמם, כדי להפרות ארץ זו. אבל איננו מבקשים את פוריותה לנו בלבד. האיכרים היהודים התחילו ללמד את אחיהם, האיכרים הערביים, לעבוד אדמה זו באופן אינטנסיבי יותר; רוצים אנו להוסיף ללמדם, יחד עמהם רוצים אנו לעבדה"

נקודת המוצא של בובר, כמו של ז'בוטינסקי, היא שיחסי ישראל והערבים הם אתגר ממשי שיש לפתור. יחד עם זאת, הצעותיו של בובר מציבות את הקורא בנקודת ייחוס שונה, הפעם עם הפנים לתחום הרווח. שלא כמו ז'בוטינסקי, בובר אינו מציג לקוראיו את האפשרות של כישלון, של הפסד הכרוך בנקיטת החלופות, אלא מציג את היתרונות הגלומים בשיתוף פעולה מדיני וכלכלי עם הערבים המקומיים. הדבר דומה במידה רבה לחלופות א' ו-ב' בניסוי המגיפה האסייתית, המציגות את הרווחים הטמונים בנקיטת מדיניות מסויימת. למרות שרעיונותיו של בובר בקונגרס הי"ב התקבלו, היה זה רק לאחר ויכוח סוער, והכנסת שינויים רבים. המסרים של הארגון שבו היה חבר, ברית שלום, לא הצליחו לחלחל בקרב הציבור הרחב, ופעילות הארגון הופסקה בראשית שנות השלושים. גם האגודות הממשיכות "קדמה מזרחה" ו"הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי- ערבי" לא צלחו את מבחן הזמן (כהן, 1976) [1].


מסגור הסכסוך היהודי- ערבי במבחן הזמן


ז'בוטינסקי לא כתב על חומה או קיר ברזל במובן הפיזי, אלא על דימוי של מחסום תודעתי. הוא אף לא הציג דרך מעשית ומפורשת ליצירת אותו קיר ברזל, ולכן לא קיימת כיום הסכמה חד משמעית לגבי יישום הדרך שהתווה. יחד עם זאת, רבים סבורים כי הרעיון קנה לו אחיזה בחוגים רחבים הן בשנים שבין כתיבת המאמר להכרזת המדינה, והן במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל [2]. חוקרים והיסטוריונים שונים מצביעים על כך שאחד הראשונים לאמץ את הרעיון שהעולם הערבי יהיה מוכן להשלים עם קיומה של ישראל רק אם יגיעו להכרה שאין דרך מעשית להשמיד אותה, הוא דוד בן גוריון, יריבו הפוליטי של בגין (בן ישראל, 2013). בשנת 1947, במכתב למפקדה כתב בן גוריון (בן גוריון, 1969, עמ' 72-72):


"…נוכח התקפה מזויינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית, ובלי שהארגון יוכשל ויסוגל לתפקיד זה - הוא מחטיא את מטרתו היסודית, ועצם קיומו של היישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן"

ב-4 במארס 1958, התייחס בן גוריון לתפיסת הביטחון הנובעת מהרעיונות העולים מדוקטרינת קיר הברזל בדברים שנשא כמה שבועות לאחר שהחלה העבודה באתר דימונה (בן ישראל, 2013, ע' 77):


"[אילו] הערבים ידעו שאת ישראל אין להכחיד, כי אז יהיו, אולי, אנשים בין הערבים שיתחילו לחשוב כי צריך להפסיק את ה'ברוגז' הזה, ויש, אולי, לעשות שלום עם ישראל. סיכוי השלום עם הערבים מונח בהגברת כוחה וביטחונה של ישראל מבחינה מדינית, צבאית וכלכלית."

אחרים מציעים כי הסכם השלום עם מצריים, שנחתם בשנת 1979 על ידי מנחם בגין (יורשו של ז'בוטינסקי), ולכאורה אמור לייצג את רעיונות השלום, הוא למעשה קידום הרעיון של קיר הברזל. על פי הפרשנות המקובלת, מלחמת יום כיפור – המלחמה שבה הבינו מדינות ערב כי גם במצב קשה של הפתעה אסטרטגית ובאיגום מאמצים הם אינם מצליחים לעמוד אל מול ההגנה הישראלית – הוכיחה למעשה את עוצמתה של המדינה היהודית, את עוצמתו של קיר הברזל. רק לאחריה, וכפי שמציע גם ז'בוטינסקי, ניתן היה לשבת ולנסות להגיע להסדר (ראו למשל, איציק 2014).


חוקרים, היסטוריונים, אנשי מדיניות ואף אנשים מהשורה עדיין מאמינים כי מורשת קיר הברזל המשיכה וממשיכה ללוות אותנו גם היום (ראו למשל: שליים 2005; אייל 2006; איציק 2018). בשנת 2016, בטקס אזכרה ממלכתי לנשיאים ולראשי ממשלות, אמר ראש הממשלה נתניהו על אריאל שרון:


"היו לי חילוקי דעות עם אריק […] חילוקי הדעות הללו אינם שווים לדבר שלא היו לנו חילוקי דעות עליו, ולדעתי זה העיקרון הגדול שהנחה את אריק במהלך חייו. הוא האמין שקיומנו ועתידנו מותנים בעוצמתנו. קיר הברזל הוא הערובה לכך שחוט החיים שלנו לא יינתק. בזה אריק האמין בכל נימי נפשו וכך גם אני מאמין."

המאבק בין התפיסות השונות, תפיסתו של ז'בוטינסקי מחד, ותפיסתו של בובר מאידך, נמשך במהלך שנים ויש שיעידו שניתן למוצאו גם בשיח הנוכחי. למרות הדוגמאות שהובאו, עלינו להיות זהירים ולסייג את אבחנותינו, לגבי היקף האימוץ של המסגרת שהציע ז'בוטינסקי על ידי ראשי ממשלה ומקבלי החלטות בכירים במהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל. יחד עם זאת, המציאות מוכיחה שכמאה שנה אחרי פרסומו הראשון של המאמר, וגם כאשר מדינת ישראל חזקה יותר – מדינית, כלכלית, צבאית ואפילו דמוגרפית –המונח שטבע ז'בוטינסקי המשקף את נקודת המבט שאותה הציע, מסגרת שמדגישה בפני השומעים את הסכנות, ומציבה אותם בפני תחום ההפסד, עדיין נוכחים בשיח הישראלי, מיוחסים לו, וממשיכים לשמש אנשי תקשורת, אקדמיה ומקבלי ההחלטות.

 

הערות שוליים


[1] מעניין לציין בהקשר זה דמויות ואנשים מהתנועה הרוויזיוניסטית, שנתפסו כשוחרי שלום ו"יהדות אנושית" כדוגמת פרופסור יוסף קלוזנר. במכתב פתוח שפורסם בגיליון התקופה (גליון כ"ו- כ"ז, ז'-י"ז בתשרי, תר"ץ, 1935), מגיב קלוזנר באופן פתוח למכתב תרעומת שהגיע אליו בעקבות פרסום עמדותיו. ההסברים שהוא מספק לידידו, דומים מאוד לטענות שמעלה ז'בוטינסקי. לדידו של קלוזנר, הקריאות לאחווה אנושית ופשרנות מתאימות לגלות, ולא לציוני המבקש להקים את מדינת ישראל: "אי אפשר היה לשער,שאומה, שעזבה את ארצה לזרים – אמנם, אך מאונס – במשך אלף שנה (מימי מסעי הצלב ואילך), תשוב לקנות לה את ארצה מחדש בכסף ובשטר (הכרזת בלפור) בלבד. הדבר אינו אפשרי בלא מלחמה ארוכה וממושכת. אמנם, רק מלחמת- מגן, ולא מלחמת- תגרה, אולם מלחמה [….]במצב כזה יש שתי דרכים. הדרך הראשונה היא – להסתלק מן הציוניות: מרוב יהודי בארץ, מעשייתה של ארץ-ישראל למולדת יהודית במקום לעשותה לארץ-הגלות הכ"ג, הנוספת על כ"ב ארצות הגלות, שבהן מתגוררים היהודים כיום הזה. – ואולם מי שמאמין, שאין זה מן היושר ומן הצדק, שתהא מולדת לכל אומה קטנה ודלה ורק לא לעם-ישראל הגדול, העתיק וגדל-היצירה, – לכל מי שמאמין בכך אין אלא הדרך השניה – להטיף השכם והטף: – יהודים, היו חזקים! אך לא ויתורים והנחות." קלוזנר, כמו ז'בוטינסקי, ממשיך וטוען שלאחר שמדינת ישראל תהא חזקה מספיק, אז ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל: "ורק משנעשה כוח תהא לנו רשות וגם חובה לוותר: החזק המוותר מוסרי ומכובד הוא; החלש המוותר, יש יסוד לחשוד, שאך מתוך חולשתו הוא מוותר ולא מתוך מוסריות שבו, ולפיכך אפשר לתבוע ממנו, שיוותר על הכל – אף על זכות קיומו…" קלאוזנר מסכם את טענותיו וכותב: "יש לנו לבקש שלום, אך לא לרדוף שלום בכל מחיר. יש לדרוש צדק ומשפט לכל, אבל לא לוותר על זכותנו היסודית, זכות-המדינה, שיש לכל העמים שבעולם. וחלילה לנו להשפיל את עצמנו כדי לפייס על ידי וותורים, שאין בהם מן היושר ומן הצדק ולא כלום, מרובים וחזקים מאתנו. זוהי ראשית הקץ של היהדות בכלל, לא רק של הציוניות, שהיא יהדות מדינית בעצם."


[2] להרחבה ודוגמאות בנושא מומלץ לקרוא את הפרק "מז'בוטינסקי לבן גוריון חלחול רעיון קיר הברזל," בתוך: בן ישראל, יצחק (2013), תפיסת הביטחון של ישראל, בן שמן: מודן הוצאה לאור, בשיתוף משרד הביטחון, עמ' 27-28


מקורות:

Kahneman, Daniel, 2011, Thinking, Fast and Slow, Penguin Books.

Tversky, Amos and Daniel Kahneman, 1981, “The Framing of Decisions and the Psychology of Choice,” Science, Vol. 211, No. 4481, pp. 453-458.

Mintz, Alex, and Steven B. Redd, 2003, “Framing Effects in International Relations,” Synthese, 135, pp. 193-213.

איל, נדב, 2006, "קיר הברזל של נתניהו", מעריב

איציק, רונן, 2018, "1 באפריל 2014: בין 'קיר הברזל' ובין 'כיפת ברזל'- מטאפורה מיושנת או מדיניות דה-פקטו?", פורסם באתר יד לשריון

בובר, מרטין, (1939), "'באיזו דרך רכשו להם הערבים את זכות הבעלים על ארץ ישראל? בדרך הכיבוש'- מכתב גלוי למאהאטמה גאנדי," פורסם בכתב העת כיוונים חדשים: כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות, גליון 16, יולי 2007, עמ' 60-67.

בן גוריון, דוד, 1969, מדינת ישראל המחודשת (כרך ראשון), הוצאת עם עובד.

בן ישראל, יצחק, 2013, תפיסת הביטחון של ישראל, מודן הוצאה לאור, משרד הביטחון הוצאה לאור.

ז'בוטינסקי, זאב, (1923), "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)," מתוך: ארץ ישראל א: כתבי הוצאת מכון ז'בוטינסקי, עמ' 192-199.

כהן, אדיר, 1976, "שאלת היחס לערבים כבעיתו המרכזית של החינוך היהודי במשנתו של מ. בובר," עיונים בחינוך, עמ' 35-62.

משרד ראש הממשלה, 2016, "דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס אזכרה ממלכתי לנשיאים ולראשי ממשלות ז"ל", אתר השירותים והמידע הממשלתי.

רצבי, שלום, 2004, " גזע, לאום ויהדות בהגותם הלאומית של מ"מ בובר וזאב ז'בוטינסקי: דיון משווה, בתוך: איש בסער: מחקרים ומסות על זאב ז'בוטינסקי, בראלי אבי, ופנחס גינוסר (עורכים), הוצאת ספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה – אוניברסיטת חיפה.

קלאוזנר, יוסף, 1935, "בהתאבקות על תפיסת עולם", בתוך: התקופה, גליון כ"ו-כ"ז, 1935

שליים, אבי, 2005, קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד הוצאה לאור.

 

ד"ר ענבל הקמן היא בוגרת בית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, שנכתבה תחת הנחייתם של פרופסור אלכס מינץ ופרופסור רענן סוליציאנו-קינן עסקה בניתוח תהליכי קבלת החלטות של מדינאים ישראלים בנושא ביטחון לאומי. בנוסף לעבודתה במכון היא מרצה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בקורס יישום מדיניות. בעבר שימשה כעוזרת הוראה בבית הספר למדיניות ציבורית וכרכזת היחידה לסימולציות ביטחוניות- מדיניות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, הבינתחומי הרצליה.

34 צפיות0 תגובות