• רונן סימן טוב

קיר הברזל - התערוכה שלא יכלה להיות

עודכן: 2 בנוב׳ 2021

רונן סימן טוב | 17 במרץ 2020

חלק ראשון

הזמנה לתערוכה


לפני כשנה וחצי הוזמנתי על ידי נציגים ממרכז מורשת בגין לאצור תערוכת אמנות עכשווית במרכז. לכתחילה, כצייר, נקודת הרצון העמוקה שלי טמונה במעשה הציור עצמו ואילו כניסה לכובע של אוצר הייתי עבורי בבחינת 'קפיצה אל הלא נודע' – כמו בציור 'הקופץ מצוקים' ציור שציירתי ב- 2009, דמות קופצת ודואה לשמים / נופלת לתהום.


המחשבות שעלו בשיחות הראשונות בין צוות המרכז לביני לנושא התערוכה התמקדו במיקום של מרכז בגין בתוך 'כתף הינום' /שיפולי גיא בין הינום אל מול כנסיית הדורמיציון בואכה 'הר הבית'.


כידוע, מדובר באחד האזורים הגאו-פוליטיים הרגישים המורכבים והקסומים באזורנו, שהפך את נתוני הפתיחה לפרויקט לטעונים. האפשרות להישר מבט אל העבר המיתולוגי האפל של הנקרופוליס של ירושלים מחד, ומאידך להווה הפוליטי-חברתי של האגן, ניגוד שמייצר תשומת לב אמנותית היסטורית-עכשווית ל'מקומיות' המורכבת בירושלים ריתקה אותי.


עם ההתרגשות, הגיעו גם החששות מגודל הפרויקט השאפתני.

הבנתי שאני צולל ללב המאפליה של הסכסוך על 'זהות' וזיכרון שלנו ושל שכנינו. חשתי צורך להיכנס למהלך כזה עם הרבה ענווה וכפיפות הקומה, ובין השאר, יצאתי לדרך במחשבה שהתערוכה עשויה לעורר 'חשבון נפש' אישי ולאומי כחלק ממהלך תרבותי גדול יותר שקורה בירושלים ושיש לה פוטנציאל לייצר דיון מעמיק ביחס למקום.


בשלב הראשון יצרתי קשר עם מפיקות פסטיבל 'מנופים' ליהיא שולוב ורינת אדלשטיין ונפגשנו בבית הקפה של י.מ.ק.א ביום סגרירי באמצע החורף.

על אף היכרותי רבת השנים עם שתי האוצרות חשתי ביחס קר וחשדני ונאלצתי להתמודד עם שאלות לגבי כוונותיה הנסתרות לכאורה של התערוכה המתוכננת ב'בית מורשת בגין'. נדרשתי לשאלות כגון, האם אני מתכונן לאצור סוג של תערוכה תעמולתית 'ימנית' המקדמת ומיחצ"נת את המרכז? מדוע מעוניין מרכז בגין לקחת חלק בעשיית תערוכה אמנות? מדוע המרכז מבקש להשתתף באירוע אמנות עכשווית בירושלים – אם לא להפיץ את משנתו הפוליטית של מנחם בגין/ בשירות הליכוד ודומיו.

גם כשפרסתי בפני האוצרות את רשימת האמנים ה'חיים' שמתעתדים להשתתף בתערוכה ושאין חשש קל שבקלים שעמדותיהם הפוליטיות של חלק נכבד מהאמנים הללו לא רק שאינן קרובות לימין אלא קרובות יותר ל'רשימה המשותפת', עדיין הייתי חשוד בכוונותיי. הסברתי להן, שכאמן בעל רוח עצמאית ביקורתית אין לי שום עניין לאצור תערוכה עם אג'נדה ברורה מראש, אלא כזו שתפגיש באופן דיאלקטי גישות שונות המייצרות קונפליקט לגבי היחס ל'מקום' רגיש כל כך כמו גיא בן הינום.


זעה קרה החלה לכסות את גופי. איך זה שהפכתי ל'חשוד' בין רגע. הרגשתי מושפל ומבוזה מחוסר הפתיחות ובעיקר מהאטימות. בשלב מסוים החלטתי לוותר. התחלתי להתארגן ליציאה מבית הקפה ואז עצרו אותי השתיים ואמרו בסדר רונן בוא נתקדם זה נשמע לנו דווקא מעניין.


הוחלט שכל הנושא הלוגיסטי: האכסניה, תקצוב התערוכה והקמתה יהיה תחת המטריה של מרכז מורשת בגין ובתאום עם האוצרות/מפיקות 'מנופים' ויתוזמן עם מועדי 'מנופים' 2018, הפרסום, הקטלוג והשאטלים ביום הפתיחה.


מדובר באחד האזורים הגאו-פוליטיים הרגישים המורכבים והקסומים באזורנו, שהפך את נתוני הפתיחה לפרויקט לטעונים. האפשרות להישר מבט אל העבר המיתולוגי האפל של הנקרופוליס של ירושלים מחד, ומאידך להווה הפוליטי-חברתי של האגן, ניגוד שמייצר תשומת לב אמנותית היסטורית-עכשווית ל'מקומיות' המורכבת בירושלים ריתקה אותי.
עם ההתרגשות, הגיעו גם החששות מגודל הפרויקט השאפתני. הבנתי שאני צולל ללב המאפליה של הסכסוך על 'זהות' וזיכרון שלנו ושל שכנינו.

הגרעין המרכזי של התערוכה הורכב מרשימת אמנים שעיסוקם בגיא בן הינום איננו מעשה חד פעמי. חלק מן האמנים אינם עוד בין החיים: מרדכי ארדון, לאופולד קרקוואר, אברהם אופק ומנשה קדישמן ואחרים- אמנים חיים הפועלים בשדה האמנות הישראלי כמו אסי משולם העוסק במסדרי טומאה ובפסלי 'מולך', לנה זיידל שעוסקת במקומות הקדושים בירושלים ובדימויי זאבים הפורצים להר הבית ואלכס קרמר שעסק בתערוכה שלמה בשנות ה-90 בגיא בן הינום. יצרתי קשר עם אוספים ציבוריים, עם אמנים ועם קרובי משפחה של אמנים על מנת לברר התכנות שאילת עבודות מסוימות לצורך התערוכה. ברוב הפניות נתקלתי ברצון טוב ובשיתוף פעולה.


במקביל לליקוט הדימויים המתוכננים להיות מוצגים בתערוכה, ערכתי ביקורים במרכז בגין בניסיון לאתר חלל מתאים להתמקמות התערוכה. קבלתי אישור להשתמש בכל חללי הבניין הכולל: קירות מדרגות וחללי המעבר השונים והתמלאתי שמחה. אולם, מהר מאוד התברר שהאישור אינו מאפשר לחבר לקירות המצופים אבן אמצעי תלייה כלשהם. מעבר לכך, מרבית הקירות כבר מעוטרים בשלטי הכוונה או בשלטי זיכרון והנצחה מסוגים שונים שאין אפשרות להסירם. הסתובבתי לאורך שעות בבניין, לעיתים בליווי של עובדי המרכז, רציתי להבין את החלל מהקרביים. רציתי בעיקר להרגיש את המקום.


עם הראש בקיר


לצורך בדיקת האופציה הראשונה, התחלתי מקומת המרתף, אזור הארכיון (קומה 1) וטיפסתי למעלה לקומה (2), המבואה לאודיטוריום וחלל התערוכות המתחלפות בסמוך לאזור מוזיאון בגין. זהו חלל מעבר מעוקל הנגמר בקיר בכניסה לאודיטוריום. לחלל זה יש גם חיבור למרפסת פטיו הסגור בוויטרינה ומדרגות שעולות לקומה כניסה באזור המרפסת של המסעדה.


כלי העבודה שברשותי ניסיוני כאדריכל סייע בעדי לבצע מדידות במקום. במהרה, הבנתי שהאפשרות להקים תערוכה אודות גיא בן הינום במרתף בניין אינה סבירה בעליל.


בדקתי את האפשרות להשתמש בפטיו הצמוד לחלל ולהמשיך למעלה במדרגות לאזור המרפסת של המסעדה הפונה לנוף ובכך לייצר חיבור בין שני המפלסים. אולם הסתבר שבמדרגות המחברות בין החללים חסומות בחפצים ומשמשות כמחסן למסעדה. נבחנה האפשרות לפנות את המדרגות אך הובהר לנו שהדבר אפשרי רק ביום הפתיחה- ובמידה והמסעדה לא תפתח באותו ערב. לא יכולנו לתכנן תערוכה המתפרשת על שני מפלסים כשרק דקות לפני פתיחת התערוכה ניתן לסלק את הציוד מאזור המדרגות ולאפשר את החיבור. חשבתי שנכון לתערוכה שגם הפטיו וגם המדרגות יהיו חללי תצוגה המסופחים לתערוכה כחלל המשכי ולא לתפקד רק כאזורי מעבר 'מתים'. אך האופציה ירדה (גם היא) מהפרק.


קיר לכיוון הנוף



לסיור הבא הבאתי את חברי האמן והצייר דן אורימיאן.


האופציה השנייה הייתה שימוש בחלל התערוכות המתחלפות בקומת אודיטוריום (הקומה ה-2) באזור החלל הפתוח וחיבורו לחלל הכניסה למרכז והלובי דרך החלל הפתוח והמדרגות הרגילות של הבניין. חשבתי שיהיה מעניין לנצל את החלל הפתוח בין שתי הקומות, לעבודת אינסטליישן, את הקיר הגבוה (שיש עליו כיתוב) העובר בין שתי הקומות כקיר להקרנת עבודת ווידאו, ואת חדר המדרגות לעבודת אמנות שתלווה את הירידה/עליה במדרגות. מרכז ההתמקמות יהיה כך באזור הלובי אל מול הנוף. אך, לוגיסטית, התגלה (גם כאן) קיר הברזל במלוא עצמותו: תליית עבודות על גבי הקירות המלווים את המדרגות בלתי אפשרית. הסמיכות בין אהל המתכת בכניסה למוזיאון בגין לבין המחיצה שעליה קיימת תצוגה קבועה 'הקדימון למוזיאון', בלתי ניתנת לשינוי. עומס האלמנטים בחלל אינם מאפשרים להתמקם עם אינסטליישן בחלל הפתוח ולא ניתן לקלף את הטקסט המודבק על הקיר הגבוה – גם האופציה של כיסוי הקיר בבד ירדה מהפרק.


בשלב הבא הזמנת חברי האדריכל אהד שורק ואת היסטוריון האמנות האוצר והמבקר ד"ר גדעון עפרת לסיורים ובדיקת אופציה שלישית להתמקמות בחלל.


הפעם הוחלט בהמלצתם של גדעון ואהד להתמקם אך ורק בקומת הכניסה (קומה 3) באזור הלובי ובמרפסת לכוון הנוף בצפון מזרח. האתגר שעמד בפנינו היה תליית עבודות כשאין בנמצא קירות והצורך ליצור – יש מאין- גבולות בתוך המרחב עבור תערוכה.


אזור הלובי מוגדר מצידו האחד באמצעות מעקה החלל הפתוח (sky light) וצמוד לעמדת הקבלה. ממול לעמדת הקבלה נמצאת דלת הכניסה למסעדה ובהמשך ממוקם המזנון הצמוד לחזית שקופה/ויטרינה שחלקה חסום רוב הזמן בוילונות עציצים ופרגודים ובהמשך החזית יש דלת יציאה למרפסת. בהמשך לכיוון מזרח יש עמדת הנצחה עם מחשבים ומחיצות כיתוב מזכוכית חלבית.


כפתרון למרחב הסבוך הזה – עלה רעיון שבלובי של קומת הכניסה יבנה קיר באורך של כ- 6 מטר בין שלושת העמודים הצמודים לחלל הפתוח ובניצב לקיר זה ועד לשורות העמודים הקרובים לויטרינה של היציאה למרפסת ימוקמו 3 קירות בצורת האות ש בניצב לכיוון הנוף. כל קיר יהיה באורך של כ- 6 מטר. המרפסת שממול לדלת היציאה למרפסת תסופח ותהווה המשך לתערוכה. להפתעתי, על אף המשמעות שהלובי יוקדש לתערוכה בלבד, מרכז בגין אישר הצעה זו. אולם לכך לוותה ההסתייגות המוכרת כי אין לקדוח ברצפה או לקבע את הקירות.


מתווה להצגת התערוכה

הגרעין המרכזי של התערוכה הורכב מרשימת אמנים שעיסוקם בגיא בן הינום איננו מעשה חד פעמי. חלק מן האמנים אינם עוד בין החיים: מרדכי ארדון, לאופולד קרקוואר, אברהם אופק ומנשה קדישמן ואחרים- אמנים חיים הפועלים בשדה האמנות הישראלי כמו אסי משולם העוסק במסדרי טומאה ובפסלי 'מולך', לנה זיידל שעוסקת במקומות הקדושים בירושלים ובדימויי זאבים הפורצים להר הבית ואלכס קרמר שעסק בתערוכה שלמה בשנות ה-90 בגיא בן הינום

התערוכה שלא הייתה יכולה להיות


הכניסה לתערוכה תהיה בצמוד לעמדת דלפק הקבלה. על הקיר הראשון המקביל אל הנוף יופיע שם התערוכה: "גיא בן הינם" (שם זמני), רשימת אמנים וטקסט קצר.


רווח קטן למעבר בין קיר זה למעקה החלל הפתוח מאפשר כניסה לתערוכה.


מצד ימין לאורך הקיר הארוך הצמוד למעקה החלל הפנימי ימוקמו לפי הסדר מצפון לדרום עבודות נייר של מנשה קדישמן 'עמק הבכא', עבודת רישום בפחם 'עמק קידרון מ- 1926 של ליאופולד קרקואר ורישום קיר של מידד אליהו. במחיצה הראשונה בואכה לתערוכה מכיוון דלפק הכניסה בדופן הפנימי שלה ימוקמו עבודות של דן אורימיאן 'מדורה' /'מחנה' וציור 'ברית מילה לנמרוד' של שי אזולאי משנות ה-2000. בקיר ממול המחיצה הניצבת השנייה ימוקמו ציורי שמן על נייר 'מה היא יפי נוף' ו'השמים שמים לה' מ- 1989 של אברהם אופק. בהמשך הקיר עבודה 'נוף העקדה' מ- 1975 של נפתלי בזם. במרכז החלל ימוקם פסל 'מולך' של אסי משולם לצד פסל 'נמרוד' של יונתן אופק. בהמשך במחיצה האמצעית מצד שמאל ציור 'עמק קידרון' מ-1926 של מרדכי ארדון ולצידו ציור שמן 'קבר זכריה' של אילן ברוך 2018. ממול במחיצה השלישית והאחרונה ימוקם הציור 'נוף ירושלים' מ-1936 של לדוויג בלום לצידו צילום מסדרת 'לגיטימיות של הנוף' 2002-2015 של הצלם יעקב ישראל. במרכז החלל תוצב עבודה פיסול /אובייקטים בחומר 'תופים' של ענת בראל ומירי ברנד אלו מיכלים שמתוכם בוקע סאונד תופים תזכורת לתופי עבודת 'המולך' והקרבת הילדים בגיא בן הינום בתקופת בית שני. מצדו האחורי של הקיר האחרון הקרוב לעמדת ההנצחה/ מחשבים ימוקם ציור באדום מסדרת 'גיא בן הינום' מ-1990 של אלכס קרמר. בקיר המאורך הצמוד למעקה של החלל הפתוח מכיוון המעליות תוצג עבודת הווידאו 'שעיר לעזאזל' של עדן אורבך/עפרת שניתן לצפות בה מרוב חלל המבואה בקומת הכניסה. במרפסת מול המעקה אל הנוף תמוקם עבודה פיסול 'הזאבים' של לנה זיידל. אלו להקת זאבים מענפים השועטים לצפון מזרח – לכיוון הר הבית.


ציורי שמן



כעת, נותרנו אל מול המכשול הגדול: התקציב. העלויות כללו: תכנון אדריכלי של החלל ברמת הקונספט, חומרים לקירות הגבס/עץ, תאורה על גבי המחיצות עבור עבודות אמנות בדו מימד ועבודות הפיסול על הרצפה ואיש מקצוע שייבצע ויקים את המערך של אזור התצוגה.


המתנתי לתשובות מהמרכז ולא יכולתי להתקדם יותר. הזמן דחק ומפיקות פסטיבל 'מנופים' נשפו בערפי. נתבקשתי לתת תשובה ברורה להתכנות של הפרויקט הכוללת טקסט, רשימת אמנים, רשימת עבודות, תאריך וזמן לסיום הקמת הפרויקט, כל זה לצורך שיבוץ התערוכה בקטלוג והתאמת ללוחות הזמנים של הפסטיבל.


לאחר המתנה ארוכה נדרשתי להגיע לפגישה עם נציגי מרכז בגין ונציגי ה'רשות לפיתוח ירושלים' בכיכר ספרא, במטרה לגייס כספים לפרויקט. הכנתי טקסט מנומק ומקצועי. תוך כדי שיחת ההיכרות והצגת הפרויקט, חשתי תחושה מוזרה: לפתע, לא הבנתי מי בעד ומי נגד הפרויקט הן מתוך אנשי המרכז והן מתוך נציגי הרשות לפיתוח.


שוב, התבקשתי להתאזר בסבלנות (של ברזל) עד לקבלת תשובה לגביי לסיוע הכלכלי מהקרן לפיתוח ירושלים וממקורות נוספים. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לברר היכן דברים עומדים והאם יש תקציב לפרויקט, התקבלה לבסוף התשובה כי 'אין תקציב' והפרויקט יאלץ להידחות למועד לא ידוע.


מיהרתי לכתוב מייל למפיקות 'מנופים' שאני מתנצל על כל ההמתנה הבלתי סבירה ועל כך שלא נוכל לקחת חלק בפסטיבל ושהתערוכה בוטלה בעקבות מסך ברזל בדמות חוסר תקציב.


חלק שני

החלטתי לצאת למסע אישי 'אל הזיכרון המודחק והמחוק' של המשפחה שלי' הקשור באופן ישיר לגיא בן הינום/קידרון. זאת בתקווה שחיבור מחדש לנושא ועיסוק בחומרים רלוונטים יסייעו בפיענוח השאלה מדוע נמנעה ממני האפשרות לאצור תערוכה הזו.עם ההתרגשות, הגיעו גם החששות מגודל הפרויקט השאפתני. הבנתי שאני צולל ללב המאפליה של הסכסוך על 'זהות' וזיכרון שלנו ושל שכנינו.

ממשיכים קדימה – מסע אל העבר


שלהי קיץ 2019, שיחת טלפון ועל הצג מרכז בגין. הוזמנתי להשתתף בסמינר חוקרים ואמנים במרכז בנושא 'קיר הברזל' ונעניתי בשמחה להזמנה. בשיחות מקדימות עם המרכז נשאלתי אם ארצה לכתוב או להגיש כמסמך מסכם לסמינר את ההצעה לתערוכת 'גיא בן הינום' 'התערוכה שלא יצאה לפועל'. עניתי שאחשוב ואתן לו תשובה תוך התקדמות הסמינר. עבורי, 'קיר הברזל' על פי המינוח האדריכלי מדובר בקיר עשוי מחומר קשיח ואטום אך גמיש וניתן לכיפוף ושינוי ולפי פרשנותי מדובר בהבדל בין מבנה מונומנטלי עצום ואטום לבין אוסף מבינים קטנים שניתן לעבור דרכם כ'שדה פתוח'.


מצאתי את עצמי עסוק בשאלה אחרת לגמרי: מה מלכתחילה עניין אותי באצירת תערוכה בנושא זה? האם הרצון לחטט בתת מודע הקולקטיבי היה בעצם תירוץ לברר את התת מודע הפרטי שלי? והאם התערוכה לא יצאה לפועל רק בגלל בעיית המימון או שאמת אחרת עמוקה יותר עכבה ובסוף מנעה לחלוטין את קיום התערוכה?


המחשבות ממשיכות ומעמיקות, והחלטתי לצאת למסע אישי 'אל הזיכרון המודחק והמחוק' של המשפחה שלי' הקשור באופן ישיר לגיא בן הינום /קידרון. זאת בתקווה שחיבור מחדש לנושא ועיסוק בחומרים רלוונטים יסייעו בפיענוח השאלה מדוע נמנעה ממני האפשרות לאצור תערוכה הזו.


את המסע פתחתי בשיחה עם אמי בת ה-83, ניסיתי לדלות מעט פרטים לגבי ההיסטוריה המשפחתית של המשפחה במקום. הסתבר שלא קיים כל תיעוד מהתקופות האלו והמידע שקבלתי ממנה הסתכם בכמה פרטים אינפורמטיביים חלקיים ומפוררים. סבתא רבתא שלי הגיעה לארץ מיוגוסלביה בסוף המאה ה-19 כילדה יתומה וגדלה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. סבתי נולדה בבית ברובע המוסלמי ונישאה בגיל 20 לערך לסבי. בשנות ה-20, בעקבות המאורעות הם גורשו/פונו מביתם והעתיקו את מושבם לכפר סילוואן. בסילוואן גרו סבי וסבתי כ-17 שנה, שם ילדו 8 ילדים שחמישה מהם נפטרו בטרם עת. ב- 1936 שנת לידתה של אימי ו'המרד המוסלמי הגדול' הם גורשו/ברחו למקום מגוריהם הבא 'נחלת אחים'.


עם המעט הזה יצאתי לדרך.



התחלתי ברישומים/מתווים שנעשו באופן אינטואיטיבי – בעיקר מהזיכרון אישי – משיטוט בעיר העתיקה והרובע המוסלמי בתקופת הילדות מה שהיה חלק משגרת חיי בשנות ה-70. נזכרתי בקטעי סיפורים ששמעתי מסבתי בביקורים בביתה בנחלת אחים בסיום יום לימודים בגימנסיה ובמעט פרטים שקבלתי מאימי שנים מאוחר יותר ולקראת הכנת טקסט זה.


התחלתי ברישומי הבית ברובע המוסלמי והסמטאות אליו וממנו. רשמתי בכלים של אדריכל ובכלים של צייר לסירוגין. זה המחפש דיוק של פרטים קונקרטיים, כמו מבואה, מדרגות מרפסת, וזה המחפש את רוח המקום והזמן. התייאשתי מעבודת השחזור והבנתי שאני מנסה לתעד את שאינו. התקשיתי להבין את הלוגיקה של הקמרון המוסלמי התלת מימדי (המצולע) ואת האופן שבו הקמרון מייצר תיקרה שהיא בעצם קיר שהופך לבית ולעומתו את הקמרון של רחוב – השוק החזרתי שבונה את הכיוון המשכי במעלה הסמטה ומחבר את הבתים לחנויות ובין ארץ לשמים. הרחוב נראה לי כמו חיה בעלת אינסוף מפרקים ובעלת מחושים/אלומות אור מכוונים אנכית מהשמיים לארץ כסולם יעקב. ברישומי הסמטאות ה'ויה דה לרוזה' ו'שוק הכותנה' הלכתי לאיבוד כשריבוי והחזרתיות של הקימרונות סוגרים עלי ועל הרישום כסבכה. נזכרתי בסדרת התחריטים, "בתי הכלא של הדמיון" (1761 בקירוב), של ג'ובאני בטיסטה פיראנזי; בתי כלא של סיוטים ותשוקות לא מממשות, המתקיימים בדמיונו של היוצר וכולאים בתוכם חלומות וזיכרונות. פיראנזי, היה ונציאני במקור, חי ברומא וחלם על תחיית העבר המפואר של העיר.


עבודות שמטשטשות את הגבול שבין חלום למציאות.


ברישום אני מנסה לפלס דרך אל מעבר לחומות דרך סדרת שערים המתפקדים כמסגרת בתוך מסגרת עד ליציאה דרך שער האריות. אני רושם את ההליכה בצמוד לחלק המערבי של החומה הנה אני ניצב מול שער הרחמים שנראה כמו כזוג כנפיים הכלואות בתוך קירות האבן הכבדה. משם מביט מזרחה לכיוון הר הזיתים ורואה את גת שמנים כנסיית כל העמים. זוהי כנסיה ביזנטית שסוגרת בתוכה כנסיה צלבנית-והכנסייה הצלבנית סוגרת בתוכה כנסיה איטלקית 'בבושקה אדריכלית'. מעל גת שמנים נמצאת כנסיית מריה מגדלנה הידועה בשמה העממי 'כנסיית הבצלים' על שום הכיפות המפורסמות של הארכיטקטורה הרוסית הדומה לזו שנמצאת בקרמלין שבמוסקבה. המרחב נפתח ומאפשר התקדמות דרומה בתוך נחל קדרון בואכה לכפר סילוואן. הכפר יושב על צומת בין נחל קדרון לגיא בין הינום. חלק מהבתים מונחים על צלע ההר הפונה להר הזיתים צופה לשכבות הבנויות ממצבות האבן של בית הקברות. חלק מהבתים מפוזרים משני קצוות הנחל. והנה אני מנסה לעלות בעניי רוחי את תמונות החיים בכפר סילוואן בראשית המאה איך היו חייהם של סבתי וסבי באותו הבית שבו הם גרו כמעט 20 שנה עד רגע לגרוש בזמן 'המרד המוסלמי הגדול'.


נזכרתי בסדרת התחריטים, ``בתי הכלא של הדמיון`` (1761 בקירוב), של ג'ובאני בטיסטה פיראנזי; בתי כלא של סיוטים ותשוקות לא מממשות, המתקיימים בדמיונו של היוצר וכולאים בתוכם חלומות וזיכרונות. פיראנזי, היה ונציאני במקור, חי ברומא וחלם על תחיית העבר המפואר של העיר.
עבודות שמטשטשות את הגבול שבין חלום למציאות.עם ההתרגשות, הגיעו גם החששות מגודל הפרויקט השאפתני. הבנתי שאני צולל ללב המאפליה של הסכסוך על 'זהות' וזיכרון שלנו ושל שכנינו.

כך, מרישומי סמטאות העיר העתיקה והעמידה מול סילוואן, אני שב לפתחו של גיא בן הנום ולמרכז בגין. בכניסה מחדש למרכז, מצאתי עצמי חוזר לסייר ולרשום את פרטי המבנה בניסיון נוסף לפצח את חידת החללים ובפרט את החלל בו הייתה אמורה להתקיים התערוכה. מהרישומים החוזרים, התחוור לי שהמבנה מתוכנן כך שיסתתר לתוך עצמו ולא יבליט את נוכחותו במפלס שמעל פני השטח. יתכן שלשיטתו של אדריכל המרכז זוהי הדרך לייצר מבנה שמנסה לשחזר את הענווה של מנחם בגין, אך בפועל, התוצאה, מחביאה את המבנה מסביבתו.



ממזרח, כשעולים מגיא בן הינום המבנה יושב על גבי מילוי / חניה וקיר גבוהה המלווה את המדרכה בבחינת 'תתרחקו ממני'.


הכניסה לבניין, ממוקמת בניצב לכיוון ההליכה אל הנוף ומסתתרת ממנו. שתי קירות אבן מוגבהות מלוות את ההליכה לכיוון הכניסה כמו גם שערי הברזל הכבדים בפתח הבניין מייצרים תחושה של כניסה ל'יעד מבוצר'. משער הכניסה ההליכה לכיוון דלפק המודיעין והלובי מובילים הישר אל מסדרון ארוך המוביל אל פיר המעליות ובהמשך לשירותים וסופו סתום; לאחר הדלפק של השומרים, נפתח מצד שמאל כיוון לתצפית לעבר המרחב הפתוח של גיא בן הינום וחומות העיר העתיקה. אלא, שבדרך ניצבים קירות ברזל בדמות עמודים בהשפעת לה קורבוזייה, וילונות, מחיצות ניידות, קירות מסך מאלומיניום גלגול עדכני של הפרופיל ה'בלגי' המוכר לנו מסגנון ה'באוהאוס', ארקדה קמרונית פסבדו רומית המנסה להתכתב עם קמרונות 'המוסלמיים' של האדריכלות המקומית , גדר, עציצים ומעקות, כבלים מתוחים – שימוש חומרים ברוח התקופה, המצטבר לאוסף אקלקטי של סוגות אדריכליות מתקופות שונות כאשר כל אלה מייצרים חיץ המצטבר לכדי 'קיר אטום', קיר ברזל החוסם את ההפניה לעבר גיא בן הנום, הר-ציון והעיר העתיקה. בסופו של דבר, הבניין מפנה את גבו למרחב הפתוח ואל הנוף התרבותי ההיסטורי ואף מייצר יחס של זרות וניכור לסביבה הקרובה.


מצד מהותו זהו בניין המפנה את עצמו פנימה אל חלל מרכזי פתוח שקדקודו מעוטר ב– sky light אולם, אור השמיים בקצהו העליון אינו אלא לוחות פרספקס דהויים המשמשים מכסה לקונסטרוקציה הנדסית -מרחבית מורכבת וצפופה כסבכה הנקראת בעגה המקצועית 'מזבחים' החוסמת את המבט לשמיים.


סביב הגרעין המרכזי וה'לב של הבניין' נמצא ה'החלל הפתוח' המורכב ממסדרונות היקפיים המהווים דרכי גישה לחללים הנמצאים צמוד לדפנות המבנה ומאפשרים בכל רגע מבט פנימה לחלל הפתוח ולמטה. מכל מפלס צופה המבקר על אוהל המתכת המהווה מבואת כניסה למוזיאון בגין.


מרבית הקירות הפנימיים מצופים אבן ירושלמית שאליהם מוצמדות לוחיות הכוונה או לוחיות זיכרון והנצחה. בעמדת המעלית מוצב שלט המראה את תכנית הקומה הנושא את השם 'תכנית מילוט קומה 3- קומת כניסה'.


באחד ממפגשי הסמינר הזדמן לי לשוחח במרפסת הקומה הרביעית עם יאיר אסולין, הצבעתי לכיוון העיר העתיקה ושאלתי אותו האם גם הוא רואה את מה שאני לא רואה? שמרבית הנוף והמרחב לכיוון העיר העתיקה חסום על ידי גדר אבן המוגבהת באופן מוגזם?


פתאום הכל התחבר לתמונה כוללת שיש משהו כאוטי בארגון החלל \ והבניין כמו לוכד את המסתובבים בו.


לב הבניין הוא המוזיאון הנמצא בקומה אחת מתחת לקומת הכניסה. במובנים רבים המוזיאון הינו 'המרכז' של המרכז ומביא את מורשתו למבקרים במקום. אך הוא נדמה כמסתגר בין קורות המבנה ותחת פני האדמה, כגרעין המתכסה בקליפה תחת קליפה מתנתקת ומנותקת ממושא פעילותו של מנחם בגין, חומות העיר העתיקה והמורשת היהודית ארוכת השנים הנפרסת אל פני המצוק בואכה הר הבית.


מרכז החיים של המבנה אינו פונה ואינו משלב את הנוף הייחודי הנשקף מהבניין, הלב הפועם של המורשת הז'בוטינסקאית של מנחם בגין. אדרבא, המוזיאון, מוקף בקיר ברזל מנותק ומנתק.


האם בהכרח זו דרכו של קיר הברזל? האם ההשקפה הלאומית-ליברלית סופה להתכנס אל עצמה ואין ביכולתה להשתלב בזירה הציבורית? האם התנתקותו החדה של מנחם בגין מהזירה הפוליטית, פרישתם של אנשי ההדר מהליכוד ללא המשך וללא תחליף היא התוצאה ההכרחית של מורשת 'קיר הברזל'? האם לא ניתן היה לקיים מבנה מחשבתי זה בשיתוף ובקשר אמיתי – מזמין ומתכתב – עם הסביבה החיצונית?


האם 'קיר הברזל' זה הוא שחסם את האפשרות להיתכנות של תערוכה העוסקת באמנות היסטורית-עכשווית וב'מקומיות' המורכבת בירושלים, תערוכה המוקדשת ל'זהות וזיכרון' במבנה זה?


*עבודתי בנושא זה מלווה בסדרה של 20 רישומים בעיפרון על נייר ובעוד סדרה של10 רישומים בטכניקה של שמן על נייר.


האם יתכן קשר אל הנוף? הר הבית, גיא בן-הנום?

 

רונן סימן טוב הוא אמן שחי ויוצר בירושלים. בעבודותיו הרגישות עוסק רונן סימן טוב באישי, במשפחתי ובאמצעותם בפוליטי ובחברה בה הוא פועל, מעין בחינה מודרנית של מבשרי אחזה אלוה. רונן, מרצה במחלקה לאדריכלות בבצלאל. סיים תואר שני בארכיטקטורה ובינוי ערים באוניברסיטת דלפט-הולנד ותואר שני באמנות בבצלאל. הציג בארץ ובחו"ל: ב'סיטה אינטרנשיונל דה ז'אר' בפריז, 'הגלריה', רבע 6 פריז, בבית האמנים בירושלים, במוזיאון חיפה לאמנות. כמו כן הציג בתערוכות קבוצתיות ב-בפייר ברז'ה פריז, גלריה ברוורמן בתל אביב, ביאנלה לרישום בירושלים, מוזיאון לאמנות באשדוד, מוזיאון תל אביב, ביאנלה לאמנים צעירים ברומא איטליה ובמוזיאון ישראל בירושלים.

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול