• יאיר אסולין

המחיר הנפשי של קיר הברזל | מאת יאיר אסולין

עודכן: לפני 4 ימים

יאיר אסולין עומד על המחיר הנפשי של חברה החיה כל העת בהעצמתו ולכן בצלו של "קיר הברזל". חברה שבמרכזה המאבק המתמיד להישרדות סופה לשלם מחיר פנימי בפתיחותה ובהתפתחותה; במושגיו של ז'בוטינסקי היא תישאר עם הכורח אך ללא משחק

יאיר אסולין | 29 במרץ 2020


"ואם לא יועיל הרי יזיק. תמימותו הפוליטית של היהודי היא עצומה, הדבר ממש לא ייאמן: אין הוא מבין את הכלל הפשוט, שלעולם אסור ׳ללכת לקראת׳ אדם שאינו רוצה ללכת לקראתך." (האתיקה של קיר הברזל - 1923)

המשפט המצוטט לעיל, מתוך מאמרו של זאב ז'בוטינסקי טומן לדעתי, במודע או לא, את תמצית המהות של המושג "קיר הברזל" כפי שהוא בא לידי ביטוי במאמר על קיר הברזל ובאתיקה שלו. מושג שהפך אולי לפנים של המחשבה הפוליטית הפופולארית של ז'בוטינסקי. ואולי לא נכון להתייחס ל"קיר הברזל" כמושג, או כתפיסת עולם, כלומר, כדבר שלם, מגובש, שמחברו בהכרח עומד מאחוריו. במידה רבה נראה לי שנכון להתבונן על "קיר הברזל" קודם כל כדימוי, ככלי להמחשה, כמשחק לשוני אשר לוכד את תודעתו של הקורא או המאזין, אך לא בהכרח מייצג את מלוא המורכבות של תפיסת העולם העומדת מאחוריו. מה הדימוי? קיר של ברזל. ברזל דווקא. כלומר, אטום דווקא, כלומר סגור, כלומר, מחיצה שכמעט לא ניתן לעבור אותה. מה עוד בדימוי? הברזל. שוב, ברזל דווקא. בלתי גמיש. מוחלט. טוטאלי.


לא בכדי אני מתעכב על פיענוח הדימוי הזה, על הפריטה שלו לפרטים, לתחושות. כשבאים לנסות ולפענח, לסמן, את המחיר הנפשי של קיר הברזל, את ההשלכות של הדימוי הזה על החשיבה הישראלית, על התודעה והסיפור הישראלים, על המסגרת שהדימוי הזה נתן למציאות, על נקודת המבט שהתעצבה בעקבותיו – הרבה לפני שמשנה למה התכוון ז'בוטינסקי להביע בדימוי הזה, ועד כמה מה שזה מביע מבטא באמת את התפיסה הכוללת שלו, מה שמשנה הוא מה שנחרט בראש של מי שפוגש בדימוי הזה, החוויה שהוא מייצר. זה כוחם הגדול של דימויים וזו גם הסכנה שלהם.


על החוויה שהדימוי הזה קיר הברזל מייצר אצלי, וניתן לומר שבמידה רבה אצל רבים ממי שפעלו בשמו של ז'בוטינסקי ובשמו של המושג-דימוי הזה, אני מבקש לכתוב במאמר הזה. קיר ברזל הוא מחסום, הפרדה מוחלטת בין האדם לבין מי שעומד מולו. במידה רבה ניתן לומר כי קיר ברזל כמוהו כמו סגר, בידוד. "לעולם אסור ללכת לקראת אדם שאינו רוצה ללכת לקראתך", כפי שז'בוטינסקי כותב באתיקה של קיר הברזל. קיר ברזל הוא אי ההליכה לקראת (מי שלא רוצה ללכת לקראתך). קיר הברזל, הוא, במידה רבה העמידה במקום, ההתבצרות. אתה כאן, ומכאן אתה לא זז לשום מקום. אתה כאן, ואתה סוגר את עצמך בקיר ברזל , כך שלא תראה שום דבר שמתחולל בחוץ, כך שלא יהיה לך שום "גירוי" ללכת לקראת. ועוד אגע במאמר הזה בערך הגדול של המושג "גירוי" בחשיבה של ז'בוטינסקי.


ונכון להתעכב על הכלל שהתווה ז'בוטינסקי לגבי ההליכה לקראת מי שאינו רוצה ללכת לקראתך. אין ספק כי יש חכמה – במובן היבש, המנותק, של חכמה – בכלל הזה. כאשר אתה יודע שמי שמולך לא רוצה ללכת לקראתך, מדוע שתסתכן ותלך אתה לקראתו? זה הרי כאילו מובן מאליו, זה הרי, כפי שהוא כותב, "תמימות פוליטית", לפעול אחרת. אלא שכאשר זו התפיסה שלך, זו הנחת המוצא, שמי שמולך בהגדרה, במהות, לא רוצה ללכת לקראתך, הרי שאתה מאבד את מה שז'בוטינסקי במאמר "כורח ומשחק", קורא לו המשחקיות, כלומר, את האפשרות להסתכן, כלומר, להשתנות, כלומר, לגדול ולהתפתח. ולאובדן הזה יש מחיר קריטי. אין אפשרות לגדול, להתפתח, בלי להסתכן, בלי לשחק. בעצם ההתמסרות לתפיסת "קיר ברזל" גוזר האדם על עצמו קיפאון, ובעצם ניוון שסופו הכמעט ודאי הוא השחתה. זה נכון לגבי נמק בגוף, וזה נכון לגבי נמק חברתי.


ועוד אגע בהמשך במאמר החשוב הזה של ז'בוטינסקי, "כורח ומשחק", בפער בין התפיסה שהוא מציג שם, לבין הדימוי הזה של קיר הברזל ומה שנובע כביכול ממנו. אבל קודם נראה לי שעדיין נכון להוסיף ולהתעכב על ההבנה שקיר הברזל, שוב, מעצם מה שהוא, מעצם הציווי שקיים בדימוי הזה, בהלך המחשבה הזה, מחייב את האדם, את החברה, את העם, שהתודעה שלהם, ההתכווננות הפנימית שלהם, תהיה מושקעת כמעט אך ורק בהדיפה, במניעה, בהתגוננות. כל פעולה, גם כזו של התעצמות, מכוונת לא לשם ההתעצמות הפנימית, לא לשם הגדילה של החברה והעם עצמו, לא לשם ההתפתחות הפנימית, אלא לשם חיזוק הביצורים מפני החוץ, לשם ההישרדות. ההישרדות הופכת מכלי למטרה. העבד הופך לאדון והאדון הופך לעבד. ההדיפה וההסתגרות הם העניין. כלומר, המסגרת החיצונית, החומה, הופכת לעיקר, ולא מי שגר בתוך החומה הזו, לא מצבה של החברה הקיימת בפנים. מי שחי מתוך תפיסה של קיר ברזל משעבד את עצמו לקיום של הישרדות, קיום של חירום. קיום של חירום, בהגדרה, לא יכול להיות קיום נורמאלי. במילים אחרות, נדמה שהחברה או העם או אפילו האדם המנהלים את חייהם מתוך תודעה של קיר ברזל לא באמת חושבים על עצמם, על מי הם, על מאיפה באו, על לאן הם רוצים ללכת, הם מנותקים מהשאלות האלה ועסוקים רק ב"חיים עצמם".


נראה שמי שחי מתוך התודעה של קיר ברזל גוזר על עצמו, כך או אחרת – ואולי לעיתים אין ברירה – לחיות חיים שאין בהם חיים, שאין בהם יצירה עצמית, התפתחות לשם ההתפתחות, משחק לשם המשחק. הכל משועבד. או במושגים אחרים, מי שחי מתוך תודעה של "קיר ברזל", גוזר על עצמו חיים שאין בהם אותנטיות. בקיום מתוך תודעה של קיר ברזל האדם, החברה, העם נמצאים כל הזמן "בתפקיד", דרוכים, לא באמת מסוגלים להטיל ביקורת, לא באמת מסוגלים, באופן כנה, להעמיד את עולם הערכים והתפיסות והעקרונות שלהם למבחן. והרי איך יעז לאתגר את עצמו אדם או חברה שעסוקים כל הזמן בשמירה על "החיים עצמם"?


התיאורטיקן הצרפתי, רולן בארת, בספרו "מחשבות על צילום", ניסח את המשפט הבא: "אני חייב לשמור על זכותי הפוליטית להיות נושא", ובמידה רבה ניתן לומר כי מי שחי מתוך תודעה של "קיר ברזל", מתוך תודעה הפונה כלפי חוץ, כלפי ההישרדות בלבד, מפקיע מעצמו את הנושאיות שבו, הוא הופך להיות מושא נצחי לדבר אחר, להישרדות.


ויש כאן מעגל סגור שיש לתת עליו את הדעת. אי ההליכה לקראת מי שאתה חושב שאינו רוצה ללכת לקראתך, כלומר הצבת קיר הברזל האטום, המוחלט, מונעת בעצם מהאדם להעריך את המציאות כל פעם מחדש, מונעת ממנו לבקר את מציאות חייו, את התפיסות שלו, להבין איפה טעה, מה השתנה, מה התפתח, האם זה שמולך עדיין לא רוצה ללכת לקראתך? והרי המציאות כל הזמן מתפתחת, זה בעצם מהותה. מי שמדבר על קיר ברזל בעצם מבקש להקפיא את הזמן, את המציאות, בעצם מניח שהכל עומד, שמה שהיה הוא שיהיה, שאין ולא יכול להיות שינוי.


וגם אם האדם המטיף ל"קיר ברזל" אומר אחרת, גם אם הוא פוטר את המצב באיזה מס שפתיים של קיר ברזל כצורך לזמן מסוים וכו', התפיסה הזו של קיר הברזל, של ההתגוננות הנצחית, של הפקעת הנושאיות מהאדם ומהחברה, מחלחלים פנימה והופכים מזמני לקבוע. אי אפשר אחרת. הניוון הוא תוצר של היעדר תנועה. זה חלק ממהלך ההשחתה. זה כוחם המחלחל של דימויים. מי שמקיף עצמו בקיר ברזל לעולם לא יוכל לשפוט אם המציאות אכן השתנתה, אם משהו אכן קרה, אם זה שלא רצה ללכת לקראתך ירצה אולי עכשיו. או במילים אחרות: מונעת ממנו לעדכן ולשנות את תיאוריית הקיום הפוליטי שלו.


הפילוסוף העסקי פיטר דרוקר, במאמרו החשוב "התיאוריה של העסק", כאשר הוא מבקש לדון בגורלם של תאגידים וותיקים, כותב כי "…התיישנות של תיאוריה היא מנוונת, ולכן מסכנת חיים…מחלה ניוונית לעולם לא תתרפא על ידי דחיינות, היא דורשת פעולה מיידית". והעניין הזה של תיאוריה של חברה, של הסיפור והאתוס שלה, של הצורך לחדש אותם, למנוע את הניוון שלהם, הוא קריטי כמובן גם בהקשרים של חברה אזרחית, של ציבור, עם, של פעילות פוליטית, של קיר הברזל.


כפי שאני תופס את הדימוי הזה של קיר הברזל, כפי שאני תופס את החוויה שהוא מייצר, כפי שאני רואה אצל חלק לא מבוטל ממי שמדברים בשם המושג הזה, אפילו בימים האחרונים, נראה שהאפשרות הזו לבחון את התיאוריה, את הנחות המוצא, לשפוט מחדש את המציאות, לעדכן, כל זה לא יכול להתקיים – כמעט בהגדרה – תחת התפיסה המוחלטת של קיר ברזל אטום.


ושוב, אני לא נכנס לשאלה האם ז'בוטינסקי האמין בקיר הברזל. לעניות דעתי לא. אבל זו שאלה לא רלוונטית כאשר באים לדבר על מחיר נפשי של תפיסה, של נק' מבט שחלחלה לתוך תודעה של חברה, לתוך האופן שבו היא מתנהלת, שבו היא שופטת את המציאות. בן גוריון, כך נהוג לומר, הוא המיישם הגדול של תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי. התפיסה הזו היא בשורש הסיפור הישראלי, בשורש ההתנהלות של הפרויקט הישראלי אל מול העולם. קמים עלינו לכלותינו, חייבים להתגונן, אסור ללכת לקראת מי שלא רוצה ללכת לקראתך, האזרח הוא לא הנושא אלא המושא של פרויקט גדול ממנו. ההישרדות הופכת מכלי לבניית חברה ליעד בפני עצמו השוחק את החברה.


קיר ברזל במידה רבה יוצר מצב של הונאה עצמית, של ניתוק מהסביבה, מההתרחשות, מההקשר המתהווה. כמו שכותב ז'אן פול סארטר: "אין אני שרוי בהונאה עצמית, רק בסופה של הדרך, כאשר בניתי כבר את מושגיי הדו פרצופיים ושכנעתי את עצמי". ועל המושג הונאה עצמית יש להתעכב. משמעות המושג הזה, על פי סארטר, ברמה פשוטה ואולי אפילו מעט פשטנית, היא כאשר האדם מתנתק מעצמו, כאשר הוא הופך להיות משועבד לדבר גדול או שונה ממנו, כאשר הוא שוכח את המהות שלו עצמו, את הייעוד שלו בעולם, כאשר הוא לכוד ב"מושגים דו פרצופיים" שלא נאמנים למציאות בחוץ. האם ניתן בכלל לדבר על יעוד, על משמעות החורגת מעצם ה"היות קיים" עצמו, כאשר מתבוננים על המציאות מתוך נקודת מבט של קיר ברזל?


וחשוב לציין: זה תהליך איטי, מורכב, כזה שלא ניכר מיד, אבל בהכרח, מעצם הגדרת העניין הולך ומתהווה. זו הסכנה כאשר מתמסרים באופן גורף אל תפיסת קיר הברזל, כאשר מהללים אותה, כאשר הופכים אותה לחזות הכל.


וכך כותב ז'בוטינסקי עצמו, במאמרו החשוב "כורח ומשחק", בו הוא מבקש לחלק את הפעולות בעולם בין כאלה שנובעות מכורח לבין אלה שנובעות ממשחק. על מעשים הנובעים מכורח הוא כותב:

"אפשר לומר שהמעשים מן הסוג של כורך הריהם בעלי אופי של התגוננות, האורגניזם מבקש לו מגן מפני סכנת הכחדה שלמה או חלקית, זהו מן מאבק למען המינימום הביולוגי היסודי של שרידה בחיים".

את המושג "משחק" הוא מגדיר כך:

"זהו הדחף להפיק הרבה מן הכוחות ומן האפשרויות הצפונים באורגניזם, להרחיב את תחום החיים, להשיג מיני סיפוק",

בהמשך הוא כותב:

"כל דבר בציביליזציה האנושית שאינו בבחינת תגובה ראשיתית לאינסטינקט היסודי של שמירה עצמית אין למיינו אלא כמשחק: למן ההתחלות הראשונות של מותרות גשמיים ועד השירה, הדת ורובו של מה שקוראים מדע…ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק לעומת כורח".

מרתק לקרוא את המאמר הזה על הכורח והמשחק לנוכח הדימוי הזה של קיר הברזל, לנוכח התפיסה הקיומית הנובעת ממנו שסותרת באופן עמוק אל המהלך המרשים של המאמר על הכורח והמשחק. במקום מסוים במאמר ההוא ז'בוטינסקי מדבר על הגירוי כדבר "מכריע" בפעילות האדם, הוא כותב כי "הציוויליזציה הריהי בעיקרה פריו של הגירוי". אבל הרי איך יהיה גירוי אם נסתגר בתוך גבולות קיר הברזל? אם לא נלך אל מי שלא רוצה ללכת לקראתנו? האם הגירוי הוא לא בדיוק הפעולה הזו של ההליכה אל עבר הלא נודע, הלא ברור, גם אם המסוכן?


ושוב, יש לסייג שכמובן יש זמנים שבהם צריך להימנע מללכת, להימנע מהגירוי, אבל הרי אלה הם זמני החירום, אלה הם הזמנים אשר צריכים להיות היוצאים מן הכלל, אלה שבהם אתה מקריב, במודע ולזמן מוגבל, את האנושי שבך, את המשחקי שבך, את זה שרוצה לגדול, להתפתח, לכתוב שירה. ולכן הבעייתיות הגדולה בטוטאליות של קיר הברזל, בנחרצות של הדימוי הזה, ב"ברזליות" שלו כאשר הוא הופך להיות תיאוריה פוליטית, כאשר הוא הופך להיות תפיסת עולם. בהמשך המאמר הזה על כורח ומשחק כותב ז'בוטינסקי כך על גילוי אמריקה: " ההרפתקה של ואסקו דה גמא או של קולומבוס הייתה משחק גרידא: כמיהה למעשה-גילוי, כלומר משהו נתוק לחלוטין מן הכורח הביולוגי או ממן אחר".


אם תרצו, זה הסיפור כולו של המחיר הנפשי של קיר הברזל, של תפיסת העולם הזו שעסוקה רק בהתגוננות, שמקדשת את ההתבצרות, שבזה למי שמחפש את הגירוי, את המשחק, למי שמסתכן, למי שמבקש לגלות את אמריקה או לגלות את עצמו או את החברה שבה הוא חי או את העולם. "לעיתים קרובות מאוד", כותב ז'בוטינסקי במאמר "מטריאליזם פסיכו-היסטורי", "קיימת סתירה בולטת בין כיוונו של המשחק לבין תביעותיו החיוניות והגלויות ביותר של הכורח" , כאשר הסתירה הזו מתקיימת , חברה צריכה להחליט מה העיקר מבחינתה, האם עצם ההישרדות בכל מחיר, גם במחיר השחתה, או ההסתכנות המבנית שבעצם הקיום, בעצם ההתפתחות והגשמת היעוד.

 

יאיר אסולין הוא סופר והוגה דעות, בעל טור בעיתון "הארץ", מרצה אורח בתוכנית למדעי היהדות ובמחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת ייל, חתן פרס ספיר לספרי ביכורים לשנת 2011, חתן פרס שרת התרבות ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2016

31 צפיות0 תגובות