אם עברייה | מאיה בואנוס

את מאורעות השנים האחרונות מלווה מאיה בואנוס גם כעיתונאית. כעיתונאית ירדה לעוטף בימים הראשונים למלחמה בעוד מחבלים אורבים בחממות ובישובים, ליוותה את משפחות החטופים ואת המלחמה. ימים אלו, שהיו מעורבים בהם אימה ומוות, השתלבו בחודשים של הריון, משבר ולידה. על המסע הישראלי הזה של משברי כאב ושמחה, חידלון וחיים, השזורים אחד בשני, הקדישה בואנוס את השורות הבאות. עבור בואנוס זו אינה רכבת הרים שאין בה מנוח, אלא קריאה לאפשרות של ישראליות, של חיים מלאי רבדים, רצון והתגברות שיכולים לפתוח בפנינו פתח להתאוששות ולבניה מחדש של מרחב ישראלי בעל תקווה וחזון חדשים

בסופו של חודש אוגוסט 2024, ימים בודדים לאחר שנכנסתי להריון, שישה ישראלים וישראליות נרצחו באכזריות בשבי חמאס. זה היה במוצאי שבת, העורך שלי בישר לי שהודעה עתידה לצאת לציבור והבכי פרץ ממני מיד. כרבים בעם ביקשתי סליחה, יצאתי לרחובות לזעוק ולהתאבל, ובתוכי - יצרתי חיים. חודש לאחר מכן, בבוקר ערב ראש השנה, שמעתי את הדופק של הילד שלי בפעם הראשונה. זה קרה שעות ספורות לאחר שאם צעירה נרצחה בידי מחבלים ביפו כשבנה התינוק חבוק בין זרועותיה. כשיצאתי מהרופא, התהלכתי ברחובות הריקים של תל-אביב. בכיתי כמו חיה פצועה. בכיתי על האם שנרצחה אמש, על הבן שהיא גוננה עליו. בכיתי מהתרגשות ומפחד. אמא שלי אמרה לי "ברוכה הבאה לאימהות". בסיום עסקת החטופים השנייה, כשמשפחת ביבס קברה את אהוביה והארץ כולה התאבלה בכיכרות העיר, ביקשתי בליבי שלעולם לא נשכח את היום שבו נקברה אם עם שני ילדיה באותו הארון. ברגע הזה - שהבטחנו בעיקר לעצמנו שלא ישוב - חשתי דקירות בבטן. שלושה חודשים אחר - כך, ילדתי. את האזעקה הראשונה של בני חווינו עוד במחלקת יולדות. שבועיים לאחר מכן פרצה המערכה מול איראן. בין ד' אמותינו התמקדנו בחיים תרתי משמע, בחיוך הראשון, בשינה טובה, בהתמסרות לידיים אוהבות. ובחוץ השתוללה המלחמה. הפחד הגיח כעננה דווקא בשקט, דווקא בסיום האזעקה, רגע לפני הישמע הפיצוצים. ברגעים האלה, כשכל שנותר היה לחכות, חיבקתי אותו, ביקשתי להעניק לו באמצעות הגוף שלי שכבת מגן נוספת. רציתי, שאם הגורל יגיע לפתח ביתנו, הוא יהיה זהה לשנינו.

בשעות הקשות של הצירים, כשלא נותר בי אוויר, הבנתי שזהו מעמד שפועלים בו כוחות מנוגדים. הרי דווקא בשלב בו הגוף אמור לוותר ולהרפות מרוב מכאוב הוא צועד קדימה, נפתח לקראת הבאות. כל מי שחוותה את שני הכוחות הללו מתמזגים ביחד יודעת כיצד נס נראה. יודעת שיש בו חיים ומוות גם יחד. אם כך, אולי לידה היא תמצית המציאות הישראלית? שכן, במציאות כמו בלידה, למרות הכאב הבלתי נסבל, ממשיכים. אולי משום כך, הבחירה להביא חיים לא מובנת מאליה. שכן, היא אינה רק פעולה ביולוגית, אלא בחירה ערכית. אל מול המציאות הישראלית הנוכחית היא הופכת אפילו למעשה חתרני. זו בחירה שיש בה אמונה ואמון, אמונה במקום, אמון בבני אדם, ביכולת שלנו לתקן ולחולל שינוי אמיתי והרי גם האמונה הזו היא כשלעצמה פעולה. בדומה לתקווה, היא מעשה, לא רק רעיון.

אם מעניקה לילדיה חיים ומעניקה להם שפה, היא מורישה להם את סיפור המקום. אבל איזה סיפור מספרים בעת הזאת? כשהמסע אל עבר החיים פוגש שוב ושוב במוות? זהו סיפור על בריאה או הישרדות? זה סיפור על אונים או על אשמה? המלחמה האחרונה חשפה אותנו לצורותיה הרבות של הטראומה. אחת מהן היא הטראומה המוסרית. פגיעה נפשית שלאו דווקא מתרחשת בצל סכנת חיים פיזית, אלא מתוך שבר מוסרי עמוק. היא מאופיינת בתחושות אשמה, חרטה, חרדה או דיכאון. יהיו מי שיגידו לי שכל אלה מגדירים משכב לידה. וכמו במשכב לידה, הערב יורד ועמו עולים כל הפחדים. כל אם שניבטת אלייך מבעד למסך החדשות, כל ילד חסר אונים נצרבים בגוף שלך, מדירים שינה מעינייך. תחושת האשמה שסיפרו לי עליה נחווית לפתע אל מול אימהות אחרות. פעם כינינו אותה "אשמת הניצול", כיום נדמה לי שזאת "אשמת החיים". ואולי, זו גם המשמעות של האימהות הישראלית. להיות אם במקום הזה פירוש הדבר לא רק לשיר לילדים שיר מ"הכבש השישה עשר", או לחייך כשהבת שלך היא אמא של שבת. היא גם לא רק טיול בפארק הירקון בעודך מחשבת מרחקים למרחב המוגן הקרוב ביותר, או דמעות של התרגשות ובעתה ביום הגיוס של הילדים. לפחות היא לא רק. היא גם אובדן קולקטיבי, שלצידו מגיעה מיד בחירה, יומיומית, להיאבק בו, באמצעות החיים. אם יש בכך אמת, אז גם עצם ההולדה היא מעשה תרבותי ופוליטי, שמציע כפרה. כך או כך, עבור רבים האמהות בישראל היא אינה רק עניין פרטי. היא סוגיה ציבורית שניתן לה שם כבר מזמן, "אם עברייה". ביטוי שטבע ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. בעיצומה של מלחמת העצמאות הוא השתמש בו כמסר לתפיסה ביטחונית כשדיבר על מבנה הצבא החדש. "תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך", קרא בזמנו בכנסת.

אך הביטוי של 1948 לא הצליח להכיר בתפקידה האמיתי של האם העברייה. הרי תפקידנו הוא לא רק למסור את גורל ילדינו. תפקידנו לייצר אותו, לשמור עליו. הרי בזכות אימהות ניצלו ילדי היישובים במלחמת העצמאות, בזכות ארבע אימהות יצאה ישראל מלבנון, ובזכות אלפי אימהות שב אחרון החטופים. מאז ומתמיד הן היו הגיבורות השקטות בפרקי ההיסטוריה. והפרקים הללו דורשים מאיתנו להגדיר מחדש את המונח ואת התפיסה הביטחונית עצמה. הוא כבר לא יכול להיות סמל להקרבה, הוא סמל לנחמה ועתיד. הוא ההיפך מייאוש, הוא המשך. נכון כי היכולת לברוא חיים מעוררת בנו פחד עמוק יותר מהמוות ואמנם לפחד הזה אין קול ואין ייצוג, אמנם הוא עובר בינינו כסוד נסתר, כעולם מקביל, אבל שותפות הגורל שנוצרת בעקבותיו חזקה מכל רעות. לכן, להיות אם עברייה פירוש הדבר להסכים להיות חלק משרשרת ארוכה, אך להתעקש על כל לולאה בה. להיות אם עברייה פירוש הדבר להכיר ביצר החיים האדיר שפועם בנו כבר אלפי שנה ולהמשיך לחולל אותו, לדעת שהוא התשובה לאלימות, הוא רוך במקום כוח, הוא שפה ותרבות. הוא הסיפור שנרצה להוריש לדורות הבאים.

******

תְפִלָּה לִשְלומֵנוּ / מאיה בואנוס

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּּ וְאִמֹותֵינוּ שֶיְּבָרֵךְ גַּם אוֹתָנוּ. עַכְשָיו, בָּרֶגַע הַזֶּה.

שֶיִשְלַח תְפִלָּה לִשְלוֹמֵנו,ּ לִשְֹלוֹמָה שֶל הָאָרֶץ, לְשָׁלוֹם.

מִי שֶבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּּ וְאִמֹותֵינוּ

שֶיְּבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְֹרָאֵל וְאַנְשֵי כֹּוֹחוֹת הַבִּטָחוֹן,

הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר בֵּיתֵנוּ בִּמְסִירוּת אֵין קֵץ, בְּרֹחַב לֵב, בְּסוֹלִידָרִיּוּת.

שְלַח לָהֶם כֹּוחַ בִּשְעַת לַיְלָה עֲיֵפָה,

וּשְלַח גַּם לָנוּ הָעומְדִים בַּעֹרֶף מֵאֲחוֹרֵיהֶם, לַיְלָה לְלֹא דְּאָגָה

וְאוּלַי, אֵיזוֹ דִּמְעָה שֶׂל שִמְחָה.

מִי שֶׁבֵּרַךְ, בָּרֵךְ אוֹתָנוּ בִּרְפוּאָה שְׁלֵמָה,

שֶכָּל פָּצוּעַ וּפְצוּעָה, קַלִּים כַּאֲנוּשִים,

יָשׁוּבוּ אֶל כֹּוֹחוֹתֵיהֶם וְאֶל חַיֵּיהֶם.

שֶׁרְסִיסֵי הָרִמֹון, כִּרְסִיסֵי הַזִּכָּרוֹן לֹא יִפְגְּעוּ בָּהֶם יותֵר.

בָּרֵךְ אוֹתָנוּ, שֶלֹּא נַחֲסִיר נְשִׁימָה מִכָּל קוֹל לֹא מֻכָּר,

שֶלֹּא נִפְחַד בְּמָקום בּו הַפַּחַד לֹא נִדְרָש.

רַפֵּא אֶת קִירוֹת לִבֵּנוּ וְאֶת קִירוֹת בֵּיתֵנו,ּ בָּרֵךְ אוֹתָנוּ שֶנָּשוּב אֲלֵיהֶם בִּמְהֵרָה.

בְָּרֵךְ אוֹתָנוּ שֶׁנָּקוּם. פַּעַם נוֹסֶפֶת. כַֹּאֲבוֹתֵינוּ. מִן הַתְּהוֹם. שֶׁנֵּשֵׁב זֶה לְצַד זֶה, נִתְחַזֵּק, נְשַּׁקם וְנֹאהַב.

בְָּרֵךְ אוֹתָנוּ שֶנִּזְכֹּר אֶת שֶכָּל דּוֹר וְדּוֹר עָבַר וְנִהְיֶה לְמופֵת עֲבוּר הַדּוֹרות הַבָּאִים, שֶנִבְנֶה, נִסְלֹל וְנַנִּיחַ עַל כְּתֵפֵינוּ אֶת מַשָֹא הֶעָתִיד.

וְנֹאמַר כֻּלָּנוּ אָמֵן.

---

מאיה בואנוס היא כתבת בערוץ i24 ובמאית תיאטרון. בוגרת סמינר העמיתים של מרכז מורשת מנחם בגין.