בגין וחרות האדם | דן מרידור
- דן מרידור
- לפני שעתיים
- זמן קריאה 10 דקות
פתיחה – הציונות
הציונות, שלה הקדיש מנחם בגין את חייו, היא תנועה לאומית; היא עוסקת בראש ובראשונה בעניין הלאומי היהודי. בתקופת הגלות – 2500 שנה מאז חורבן בית ראשון ו-2000 שנה מאז חורבן בית שני – ההנהגה הדתית היהודית הסכינה באופן מעשי עם הגלות. הסבירו ש״מפני חטאינו גלינו מארצנו״. היהודים לא התנהגו כעם אלא כקהילה דתית. הרבנים אסרו על עלייה ארצה וקבעו כי יש להמתין למשיח שיביא את הגאולה. אין לדחוק את הקץ. רק במאה ה-19 וביתר שאת במאה ה-20, התעוררה התנועה הלאומית היהודית, הציונות, שהופיעה על רקע תנועת ההשכלה, היציאה מן הגטו ועל רקע צמיחתן של התנועות הלאומיות השונות באירופה כולה.
המהפכה הזו באה בעקבות מהפכה מוקדמת יותר שאותה חוללו ההשכלה והנאורות. ההשכלה ביקשה לפרוץ את גבולות הישיבה וההסתגרות הדתית שבהן הייתה נתונה יהדות אירופה. בעקבות המהפכה של ההשכלה, נוצר ״יהודי חדש״, יהודי שיכול להיות לא דתי. עד אז, הדת היהודית היא זו שאיחדה את כלל היהודים בעולם, בתקופה שבה לא הייתה להם טריטוריה משותפת, וידועה אמרתו של רב סעדיה גאון, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. ההשכלה היא זו שפרצה את ההגבלה הזאת וטענה שהעם היהודי הוא עם ככל העמים. ובכל עם יש דתיים ושאינם דתיים.
המהפכה הזאת, שיצרה בקרב היהודים חילוניים, מסורתיים ודתיים, תודעה של עם, אפשרה את המהפכה הציונית. הציונות, בשם העם היהודי, יכלה ליצור תנועה לאומית ולתבוע מדינה, שכן רק עמים ואומות, לא דתות, זכאים למדינה. על העם היהודי לחזור להיסטוריה ולקחת את גורלו בידיו, טענה הציונות, ולחדש את העצמאות היהודית בארץ ישראל.
לאומיות מול ליברליזם
מטבע הדברים, העיסוק בעניין הלאומי לבדו, תוך זניחת העניין האנושי, עלול להביא לתוצאות חמורות. ואכן, הלאומיות, בגרסאות הקיצוניות שלה, רמסה את זכויותיהם של הפרטים: הלאומיות הגרמנית הגיעה לנאציזם, והלאומיות האיטלקית הגיעה לפשיזם, שלדידם המדינה והלאום מעל הכול.
התפיסה השנייה הנמצאת במתח עם התפיסה הלאומית היא התפיסה הליברלית שלפיה לא העם הוא העיקר אלא האדם, לא הכלל אלא היחיד. בתנועה הציונית, מי שדגל בליברליזם הייתה התנועה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי ואחר כך של מנחם בגין. "בראשית ברא אלוהים את היחיד", "טוב שיחטא היחיד לפי הציבור משתחטא החברה ליחיד", הן רק שתי דוגמאות לכך בכתבי ז'בוטינסקי. הטיעון היסודי של הליברליזם הוא שהאדם הוא נזר הבריאה, ושמדינות נבנות בשביל בני האדם ולא להיפך. ברור שאדם חי בתוך מסגרת שיש בה שפה, תרבות, ואורח חיים מסויים. אבל העיקר הוא האדם, הוא נושא הזכויות והוא מקור הסמכות של השלטון. על פי התפיסה הזו, ההתערבות של הכלל בחיי הפרט איננה לגיטימית אלא רק כאשר הדבר נעשה כדי להגן על אנשים אחרים או שהוא הכרחי בשביל הכלל.
לאומיות-ליברלית
המונח שבגין טבע כדרך המאזנת את שתי מערכות הערכים האלה היא הגישה הלאומית-ליברלית. בתפיסה הלאומית-ליברלית, הערכים היהודיים, קרי ערכי העם היהודי והמסורת היהודית, המולדת היהודית, הביטחון היהודי, וכו', הם מערכת אחת של ערכים, שצריכים לדור בכפיפה אחת עם מערכת אחרת של ערכים, שהם הערכים הליברליים הכלל-אנושיים. לשם כך נדרשים איזונים בין דגלים שונים, ולא מחויבות לדגל אחד בלבד. המהפכה הצרפתית, לדוגמה, חרתה על דגלה שלושה דגלים: חרות שוויון ואחווה. חרות היא דבר נפלא, אבל החרות המוחלטת לבדה מובילה לתוצאות קיצוניות. גם שוויון הוא ערך חשוב, אבל שוויון מוחלט לבדו מוביל למצבים לא טובים ולא רצויים. לכן נדרש איזון בין מערכות הערכים השונות, וזה כמובן הרבה יותר מורכב. רעיונות מורכבים בדרך כלל אינם פופולריים, ולכן קשה להנחיל אותם בקרב ציבורים רחבים. נוסף על כך, אין נקודה מדויקת שעליה ניתן להצביע כנקודת האיזון הנכונה, אלא ישנו ניסיון תמידי למצוא את האיזון הנכון, בכל סוגיה לגופה. אבל מה שהנחה את ז'בוטינסקי ובגין בדרכם הציבורית הוא שגם בתנועה לאומית יש לזכור תמיד שהאדם הוא נושא הזכויות וכי המדינה נוצרה בשבילו, בשביל כל חבריה, השווים והחופשיים.
דוגמה מעניינת לאיזון בין מערכות הערכים השונות של תנועת החרות ניתן לראות בכותרת המשנה שהתנוססה תחת הלוגו של עיתון "חרות". הופיעו שם ארבעה צמדי מילים: "לשלמות המולדת. לקבוץ גלויות. לצדק סוציאלי. לחרות האדם". שתי הרגליים הראשונות הן של הכלל, שתי האחרונות של הפרט, וכל ארבע הרגליים הן שוות ערך, כולן חשובות באותה מידה. הקוד הגנטי של תנועת החרות היה אם כן ניסיון לאחד, למזג ולאזן בין שתי מערכות של ערכים שהם יפים וחשובים מצד עצמם אבל מסוכנים בעומדם לבדם. לא מקרה הוא שבגין קרא לתנועתו "תנועת החרות" ולא "התנועה הלאומית". משום שבראייתו החרות כוללת את הכול: היא גם החרות הלאומית, חרותו של העם היהודי משעבוד מלכויות, וגם חרות האדם – כל אדם, יהודי ושאינו יהודי – מן הדיכוי ומן הכפייה.
שלטון הרוב מול זכויות הפרט
העניין של חרות האדם הוא לא משני לעובדת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. הוא נובע מעקרונות הדמוקרטיה וגם מן ההוויה ומן המסורת היהודיות. כשחוקקנו בשנים 1992-1989 את חוק היסוד: כבוד האדם וחרותו דיברנו על החרות גם בהקשר היהודי שלה.
חרות האדם ושוויון בפני החוק הם אבני היסוד של הדמוקרטיה. יש אמירה רווחת שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. שלטון הרוב הוא אכן תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה אך הוא אינו תנאי מספיק, משום שדמוקרטיה צריכה גם להבטיח את חרות האדם ואת השוויון בפני החוק. לרוב הדיקטטורים היה רוב בארצותיהם. משטר המבוסס על שלטון הרוב והשולל חרויות או הפוגע בשוויון איננו שלטון דמוקרטי. דמוקרטיה אמיתית בנויה על שני האלמנטים האלה: הסמכות של הרוב הנבחר להחליט איננה כללית ומוחלטת. היא מוגבלת על ידי ערכי הדמוקרטיה הבסיסיים. הרוב הנבחר מחליט אם תהיה מלחמה או אם לא תהיה מלחמה; אם ייחתם הסכם שלום או אם לא ייחתם הסכם שלום; הרוב הנבחר קובע את גבולות המדינה, הוא מחליט אילו מיסים לגבות ומה יהיה גובהם, אלה סמכויות שהן שלו. אבל הרוב לא יכול להחליט לפגוע בחרויות האדם רק משום שהוא הרוב. כך כתב זאב ז׳בוטינסקי: ״דעה מוטעית היא שממשלה הנשענת על רוב היא ממשלה דמוקרטית... דמוקרטיה פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על-ידי רוב יכול לשלול את החופש... במדינה היהודית יהיה צורך להגיע לצורת משטר, אשר בו המיעוט לא יהיה חסר הגנה״.
ב-1949, כתב חה״כ ד"ר יוחנן בדר, ממנהיגי תנועת החרות, הצעת חוקה למדינת ישראל. בפרק השני של החוקה מופיע הסעיף הבא: "חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו, יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם." במילים אחרות, על האזרח מוטלת חובה למרוד במקרה שבו נפגעות זכויותיו ואין לו שום דרך אחרת להגן עליהן מאשר במרידה, באי-ציות. זוהי אמירה חריפה מאוד, שדומה לה מופיעה גם בהכרזת העצמאות האמריקאית: "בשעה ששורה ארוכה של עוולות ופגיעות, הנמשכת ללא שינוי לאורך זמן, וחושפת מזימה להעמידם תחת עריצות מוחלטת, הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא". זהו פתרון אחד לדילמה בין שלטון הרוב לזכויות הפרט, שמציע לפרט להתקומם ואף למרוד במקרה של פגיעה בזכויותיו. אבל זהו פתרון קיצוני שנועד למצבים קיצוניים. איך ניתן אם כן לשמור על חרות האדם במשטר דמוקרטי בלי להגיע למצבים קיצוניים כאלה?
מערכת המשפט
בארצות הברית התפתחה למטרה זו תורת "האיזונים והבלמים", ביזור הכוח השלטוני בין גופים שונים. השלטון מחולק בין הנשיא, הקונגרס ובית המשפט העליון. שלושתם עצמאיים. בישראל, שבה הכנסת נשלטת למעשה על ידי הממשלה, ההגנה היעילה ביותר על היחיד מפני עוולות שנגרמות לו על ידי הרוב הנבחר הם המוסדות השונים של מערכת המשפט. לכן מנחם בגין, מיד אחרי הקמת המדינה, תבע את כינונה של חוקה שבה ייקבע שבית המשפט יהיה עצמאי, שבראש הגוף הבוחר את השופטים לא יעמוד שר המשפטים, אלא נשיא בית המשפט העליון וכי, כדי שהשופטים יהיו בלתי-תלויים, צריך שגם אלה הממנים אותם יהיו, ככל האפשר, בלתי-תלויים, דהיינו לא חברי הרשות המחוקקת והמבצעת. הוא תבע שבענייני הגנה על זכויות האדם בית המשפט יהיה מעל הכנסת, במובן הזה שבית המשפט, שאינו כפוף לרוב הפוליטי, יהיה זה שיקבע אם חוקי הכנסת תקפים או שהם פוגעים בזכויות האדם מעבר לראוי. זאת תביעה חוזרת ונשנית של מנחם בגין במהלך השנים. הוא טען שהשופטים לא צריכים לרַצות את הרוב, אלא להגן על היחיד ועל המיעוט מפני הרוב, מקום שהגנה כזאת נדרשת.
במשטר שרוצה שיתקיים בו מנגנון הגנה על היחיד, אין מנגנון יותר חזק ממערכת המשפט על שלוחותיו השונות (בישראל בתי המשפט, הייעוץ המשפטי והפרקליטות). היא אינה היחידה, יש גם עיתונות חופשית ומבקר מדינה שעשויים למלא את התפקיד הזה, אבל היא המשמעותית ביותר. מעניין לציין בהקשר הזה שמי שקבע בישראל את סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לקבוע באופן המחייב את הממשלה את חוקיות החלטותיה הייתה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, בעברו לוחם אצ"ל. כל המנגנונים האלה הם מנגנונים שמציבים מגבלות לרוב הנבחר.
אמנם, לא תמיד מערכת המשפט מגינה על היחיד. לדוגמה, מאז הקמתה ב-1776 ועד התיקון ה-15 לחוקתה ב-1870, ארצות הברית לא העניקה זכות הצבעה לשחורים, ובית המשפט קיבל את האפליה. עד התיקון ה-19 ב-1920 גם נשים לא יכלו להצביע בארצות הברית, וגם זה היה מקובל על בית המשפט העליון. אלו הן רק שתי דוגמאות לכך שבית המשפט לא תמיד מבטיח את ההגנה על היחיד. אם השקפותיו הן כהשקפות הרוב שנמצא בשלטון, הוא לא בהכרח רוצה ויודע להגן על המיעוטים ועל הפרטים. עצמאותה של המערכת אינה מספיקה, גם הערכים שמנחים אותה קובעים את דרכה. אם הערכים שמנחים אותה הם שהפרט כפוף לכלל בכל עניין, היא לא תעזור בהגנה על הפרט. על אחת כמה וכמה אם מערכת המשפט כפופה לשלטון של הרוב, היא מאבדת את הפונקציה של ההגנה על חרות האדם שהיא קריטית לקיומה של דמוקרטיה. לכן מדינה שרוצה להיות דמוקרטית צריכה שמערכת המשפט שלה תהיה עצמאית ושהיא תונחה על ידי הערכים הדמוקרטיים של הגנה על הפרט ועל חירויותיו.
דוגמה לדאגה לזכויות הפרט ולדאגה לאיזון בין האינטרס הלאומי – ואפילו הביטחוני – לבין זכויות אדם אצל מנחם בגין ניתן להביא מן הסיפור הבא: כאשר הוא נבחר לראשות הממשלה ב-1977, זימן אליו מנחם בגין את ראש השב"כ אברהם אחיטוב, ונתן הוראה האוסרת על השב"כ להשתמש בעינויים בחקירות. לשאלת אחיטוב באילו אמצעים יוכל שב"כ להשתמש, ענה בגין "תבונת החוקר". על אף חיוניותן של חקירות השב"כ, בגין הורה שלא ייעשה בהן שימוש בעינויים. מעניין לציין בהקשר זה שאת ספרו "בלילות לבנים", שבו הוא מגולל את סיפור חקירתו ומאסרו בידי הבולשת הסובייטית, הקדיש בגין "למעונה האלמוני".
ההגנה על הפרט במסורת היהודית
לאורך ההיסטוריה, כשקמו תנועות למען זכויות האדם והמיעוטים, יהודים הצטיינו בתמיכתם בתנועות אלה, ולעיתים גם בהובלתן. אין זה מפתיע, משום שלאורך הגלות היהודים היו בעצמם מיעוט. השאלה היום היא איך אנו נוהגים כשיש לנו מדינה עצמאית שבה הרוב והשלטון בידינו. בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ישנו דין ודברים בדיוק על כך. היהודי ״החבר״ אומר שהיהודים יותר טובים מכיוון שהם לא הורגים כמו הגויים. עונה מלך כוזר: "כן הוא אילו הייתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו אויביכם". על כך עונה החבר: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר". זה בדיוק המבחן שלנו היום. אנחנו הרוב. יש לנו כוח. איך אנחנו מתנהגים? האם אנחנו שומרים על זכויות החלשים והמיעוטים? זהו מבחן מוסרי היסטורי עליון של העם היהודי.
בתורה כתוב "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה", או "חקה אחת לכם ולגר הגר, חקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה׳", או אף "ואהבתם את הגר". גר הוא זר שחי בתוכנו (ומוכח מן הכתוב שלא מדובר באדם שהתגייר, משום שכתוב "כי גרים הייתם בארץ מצרים"). התורה מצווה לדאוג לכך שהגר ייהנה משוויון. התורה גם דואגת "לגר ליתום ולאלמנה" ומבטיחה להם לקט שכחה ופאה. זה הרעיון המודרני של העדפה מתקנת, שדורש התנהגות מיטיבה כלפי החלש.
על הנושא הזה ישנה הערה פילוסופית מעניינת של השופט חיים כהן, שהדגיש את העובדה שביהדות אין שיח על זכויות אלא על חובות. אין זכות לחיים, אבל יש איסור לרצוח. התוצאה היא אותה תוצאה אבל נקודת המוצא היא שונה. לכן זכויות האדם בפועל כן קיימות ביהדות, אבל הן מנוסחות בצורה שונה משיח הזכויות המודרני.
דמוקרטיה ושוויון בישראל ובתנועה הציונית
יש חיסרון מביש בחוקי היסוד הישראלים, והוא שהשוויון בין כל האזרחים ובין כל בני האדם בפני החוק לא מופיע בהם. למיטב ידיעתי, אין שום חוקה בעולם שאין בה שוויון בפני החוק. בישראל אין. כשחוקקנו את חוק יסוד "כבוד האדם וחרותו" לא הצלחנו להכניס לחוק את ערך השוויון משום שהייתה התנגדות בקרב המפלגות הדתיות. יש בישראל כאלה שלא מסכימים שאיש ואישה שווים, שיהודי וערבי שווים, שהטרוסקסואל והומוסקסואל שווים וכדומה.
מרכיב דמוקרטי מהותי ומובהק היה מונח ביסודה של התנועה הציונות על כלל גווניה, לא רק מבחינת צורת ההתנהלות של הממסד הציוני והקונגרס וכדומה אלא בבסיס הרעיון שלה. הציונות אמרה על ארץ ישראל שני דברים: יש לעם היהודי זכות על ארץ ישראל; אנחנו נממש את זכותנו על ידי רוב יהודי בארץ ישראל. על התנאי הזה התנהל מאבק גדול. הערבים התנגדו, גם באלימות, לכינונו של רוב יהודי בארץ ישראל, וגם הבריטים הגבילו אותו באמצעות הספרים הלבנים. אך נשאלת השאלה מדוע בכלל נצרך רוב יהודי? התשובה היא שההנחה הבסיסית של הציונות היא שהמדינה שתקום תהיה מדינה דמוקרטית שבה תהיה זכות הצבעה לכל אזרחיה, ועל כן, על מנת להבטיח ריבונות יהודית, יש לדאוג לכך שרוב אזרחי המדינה יהיו יהודים. אחרת לא מובנת הדאגה לרוב יהודי, שכן לולא הדאגה הדמוקרטית ניתן היה לחשוב על מדינת אפרטהייד כמו דרום אפריקה. אף אחד ממנהיגי הציונות לא העלה זאת על דעתו. הציונות איננה גזענות. כולם ראו ברוב יהודי את התנאי העיקרי ואולי אף היחיד לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מדוע? משום שהיה ברור להם שאנחנו לא באים לשלול את זכויות האדם של הערבים.
הדאגה לשוויון באה לידי ביטוי בשני נאומים שנישאו בהפרש של יום אחד עם הקמת המדינה על ידי שני היריבים הפוליטיים הגדולים של שנות המדינה הראשונות: דוד בן גוריון ומנחם בגין. בה' באייר תש"ח, הבטיח דוד בן גוריון, בקוראו את מגילת העצמאות של מדינת ישראל, שכל אזרחי ישראל ייהנו בה מ"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור". במוצאי שבת ו' באייר, בנאום היציאה מן המחתרת שנשא מנחם בגין ברדיו, הוא אמר את המילים הבאות: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה. בל תהיה רודנות. יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודיה", ובהמשך: "ותשמור נא הממשלה העברית על זכויות האדם והאזרח, ללא הפליה, ללא משוא פנים; תשמור נא על עקרונות הצדק והחופש".
זכויות מיעוטים במדינת לאום
במדינת לאום יכול להיווצר מתח בין זהותה הלאומית של המדינה לבין זכויותיהם של הפרטים שאינם שייכים לאותו לאום. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מכיוון שרוב אזרחיה הם יהודים, והם מממשים כאן את זכות העם היהודי להגדרה עצמית. אבל מדינת ישראל היא גם מדינת כל אזרחיה, מכיוון שכל אזרחיה, כולל אלה שאינם יהודים, נהנים בה מזכויות אזרח שוות, כולל זכות הבחירה. אין סתירה בין שני המונחים. מדינה שאינה מדינת כל אזרחיה איננה מדינה דמוקרטית.
בנוגע לערבים שאינם אזרחים ואינם גרים בשטח המדינה, דהיינו תושבי יהודה ושומרון (ועזה, עד הנסיגה ב-2005), בגין הציע את תוכנית האוטונומיה, שבה ניתנה האפשרות לבחור באזרחות ישראלית או באזרחות ירדנית, ואלה שיבחרו באזרחות ישראלית ייהנו ממלוא הזכויות הניתנות לכלל אזרחי ישראל, כולל הזכות לבחור לכנסת. בנאום בכנסת בנושא אמר בגין משפט קצר אך רב משמעות: "מעולם לא רצינו להיות כרודזיה", כשהוא מתכוון למשטר אפרטהייד. הצעות של שליטה (אפילו כשריבונות נשארת פתוחה, וקל וחומר כשהריבונות ישראלית) ללא הזכות להיות אזרחים ולהצביע בשוויון מלא, הן גזענות, (משטר אפרטהייד, רודזיה ודרום-אפריקה לשעבר), ואינן לגיטימיות. זה היפוכה של הציונות.
סיכום – כח וצדק
העניין הוא אם כן האיזון בין הכוח לבין הצדק. צדק בלי כוח עלול להביא לסיכון הקיום. העם היהודי חווה את זה על בשרו במהלך הגלות. אבל כוח בלי צדק לא פחות מסוכן. העניין הלאומי ליברלי הוא במידה רבה שילוב של צדק וכוח. כוח צבאי, כלכלי, מדיני. אבל כוח למען צדק, ובצדק. "צדק צדק תרדוף" אומרת התורה, והפרשנות מוסיפה שהחזרה על המילה "צדק" באה להורות שגם את הצדק יש לרדוף באמצעים צודקים. בסוף מדובר על חיים של בני אדם, ואנחנו צריכים לדאוג שבני אדם יוכל לחיות בצורה חופשית ומכובדת ככל שניתן. חרות וכבוד הולכים ביחד, ולפיכך הם נכרכו בחוק היסוד שנקרא "כבוד האדם וחרותו", ברוח הפילוסופיה המדינית של מנחם בגין ושל מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי.
דן מרידור כיהן כמזכיר הממשלה השנייה של מנחם בגין וכשר בכמה ממשלות. המאמר המבוסס על הרצאה שניתנה במרכז מורשת בגין ב-28 בנובמבר 2024.
תמלול ועריכה: יואל חדד
תגובות