ט"ז בטבת ה'תשפ"ד, 28.12.2023
א.
באביב 2021 התחלתי סמינר במרכז מורשת בגין על המחשבה הלאומית־ליברלית, ובמרכז הדברים עמדה ארץ־ישראל: דמותה, מקומה התרבותי, ההקשר הפוליטי וסכסוך הדמים שמלווה את חזרתנו אליה. הימים ימי קורונה, אך בין הכותרות על החולים והמגפה, עדיין עלו שוב ושוב דיווחים על הרוגים, עימותים ושאלת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
השאלות הקשות שעולות סביב ההתיישבות והארץ, שעלו שוב ושוב בסמינר ובשיחות, האירו מחדש, עבורי, את מילות התפילה, שמקבלת מימד אחר של כוונה והבנה. התפילות ופרקי התהילים, קיבלו רבדים נוספים, אקטואליים.
מחד, כל זה, עורר אצלי רגשות של הודיה, תודה על כך שנולדתי למקום הזה, שבו המילים של התפילה אופפות ויוצרות תפיסת עולם.
אולם, מאידך, ועל אף החוויות הללו – או שמא בגללן - הדיונים בקבוצה לא היו פשוטים. נדמה כי חוצץ ביננו פער של שפה. ההגדרות הפשוטות שאיתן אני ניגשת לעולם מעידות על פער, זרות. גם אם התוכן היה ברור לי, הדרך להשיב היתה חסומה בפני משום שלא היתה לי השפה.
העבודה נבעה מתוך חוויה שחוויתי בתוך הקבוצה; קול אחד מאוד דומיננטי וחזק שצבע את כל החוויה שלי והשאיר בי את חותמו של פילוג ונפרדות על אנחנו והם.
הרי 'הם' אחיי.
הרגשתי שאין מקום אמיתי וקבלה לסובייקטיביות שלי, לחוויה שלי ולאורח החיים שלי. המילים שלי נתפסו כאלגוריה ולא כדבר עצמו. יכולתי להיות נוכחת כמקבלת ולא כבעלת מקום.
ב.
בשנות לימודי ועבודתי ב'בצלאל' – השלוחה החרדית, הקפדתי להתרחק מאזור אחד, סדנת המתכת. בה מככבות עבודות של ריתוך, הברקה וכדומה. על אף חדוות הלימודים ושמחת היצירה, לא רציתי ללמוד, לדעת ולהכיר כלל את החומרים הללו ואת העבודה איתם.
בדומה לכך, הקפדתי במרבית חיי לשמור מרחק מן הפוליטיקה והחדשות. אבל, תמיד עם ההרגשה של חובה ללמוד על החברה הסובבת אותי.
אולם, דווקא עכשיו, כפרויקט סיום לתכנית העמיתים של מרכז מורשת בגין, שבמהלכה עסקנו במפגשים בחברה הישראלית, בחרתי לגשת גם ביצירה שלי למקום שממנו התרחקתי; לסדנת המתכת, אך עם החומר האהוב עלי מסדנת ההדפס, לוח מתכת עגול. ואיתו ללמוד, ליצור ולשחק בעבודת ריתוך.
מחשבות ושאלות רבות עלו אי־שם מתחת למסכת המגן שמידי פעם מחשיכה לגמרי ומשאירה אותי כעיוורת מפני החומר. ואני מרגישה את הכאב מהפחד של אותו הקול.
האם ההתנגדות להתיישבות, לנוכחות שלנו כאן, נובעת גם היא מהפחד? האם יש כאן תחושת תלישות? גלותיות?
האם אנו עדיין בגלות? האם האובדן והמוות שמלווה אותנו כאן דומה לימים שלנו בגלות? אין הבדל בין הבחירה שלנו לחיות כאן לטוב ולמוטב לבין השהות שלנו שם? אולי בכל זאת יש כאן גם חרות? האם אלה הכועסים עלי בשל מגוריי 'מעבר לקו הירוק', יכפו עליי את דעתם? כשעברנו לביתנו, מי חשב על כך? חיפשתי מקום נוח עם נוף ושלווה, ולא העליתי בדעתי שאני מרגיזה מישהו. אני שומעת את הכעסים ולא ברור לי עם מי הם מזדהים יותר; הייתכן שעם אלו שפועלים נגדנו? שמאיימים עלינו?
אני מודה על הדרך שבה גדלתי, על החינוך – חממה רוחנית עטופה ומוגנת מפני אלפי קולות. עם אלוקים אחד, תורה אחת ומילים תומכות של תפילה ותהילה.
ג.
החוויה לרשום במתכת עם אלקטרודות חזקה ועוצמתית לעומת עבודת התצריב העדינה והרכה. הבדיל מנסה להתאחד עם המתכת ואני צריכה לגעת ולא לגעת בשביל שייצא קו. במגע הראשון עם המתכת הבדיל נדבק חזק עד שהלוח נשרף ומתמלא חורים. ניסיתי לייצר נוף…
נתתי לחומר ללמד אותי את השפה שלו ולאפשר למשחק של ידיעה וחוסר ידיעה לייצר את הקווים; נתתי למסכת המגן לחזק את המרחק ביני ובין העבודה תוך שהיא מגנה על עיניי מהאור החזק.
ההשתתפות בקבוצת הלימוד של מרכז בגין עימתה אותי עם השיח הפוליטי, זה שנמנעתי מצריכתו ושהתרחקתי ממנו. היה עלי לצאת מהתפיסה הנאיבית שעליה גדלתי והתחנכתי ושבה דבקתי. הדיונים הפכו בעיני לוויזואליים, פתאום נוף ילדותי התמים והחמים הפך לתמונת מציאות מורכבת ושורפת עד שלעיתים העוצמות היו כל כך חזקות שהתכנסתי בעצמי כאקט של הגנה.
אחרי שלושת החודשים הללו, הדיונים והלימוד ההיסטורי, אני מתבוננת בנוף המורכב, התמונה יפה, קשה, והנוף אינו חד-ממדי, הסלעים והאדמה החומה מקבלים את זהותם ולעיתים גם הירוק מצהיב ונחרך מהשמש. המורכבות הזו של יופי באה לידי ביטוי במתכת ובריתוך בה.
אני מקבלת את הרצון לחקור את אותה הדרך ולבחור בה שוב.
נעמה חראזי היא אמנית ומלמדת אמנות בשלוחה החרדית של בצלאל
