• שירי פלד

מפת הדרכים שלי אל ארץ־ישראל - חוט על בד כותנה 98x52 ס"מ | מאת שירי פלד

עודכן: 9 בנוב׳



חיבור זה הנו אישי, ומכיל שאלות ומחשבות בעקבות סמינר בו השתתפתי במרכז מורשת מנחם בגין. החיבור מהווה המשך ופרשנות לעבודת הרקמה "מפת הדרכים שלי אל ארץ ישראל" (חוטים על בד כותנה בגודל 98x52 ס"מ).

  1. ארץ ישראל האם היא אם או רעיה?

במסורת הפרשנית של חז"ל נחשב שיר השירים אלגוריה, משל ליחסי עם ישראל ואלוהיו.

בשורות הבאות אנסה לברר האם קשר זוגי זה, השתנה בראשית הציונות? האם, בקרב התנועה הציונית, קיבלה ארץ ישראל את תפקיד בת הזוג והעם את תפקיד הבן? האם תהליכי החילון בתחילה, וביתר שאת "היעדרו" של אלוהים בזמן מלחמת העולם השנייה, אפשרו אימוץ של מערכת אלגורית חדשה?

אמנם, בעקבות החורבן מוכרים גם דימויים ספרותיים לארץ ישראל כאלמנה; הארץ איבדה את בעליה ובניה. אולם אנסה לבחון האם עם העת החדשה וההתעוררות החילונית לארץ-ישראל אנו רואים גם דגשים חדשים בדימויה של הארץ, האם שינויים אלו יכולים להיות רלוונטיים אלינו גם היום.

דוגמא מעניינת לשילוב בין העולם החדש לישן ניתן למצוא בשיר שכתב יואל משה סלומון, נכדו של הרב אברהם שלמה זלמן צורף שהגיע עם משפחתו לא"י בשנת 1811 והיה ממחדשי היישוב האשכנזי בירושלים בראשית המאה ה-19. משה יואל סלומון, היה יהודי אדוק, שמוכר גם בחינוך הציוני בשל פעילותו הענפה ליישוב הארץ, חלקו ביציאה מחומות העיר העתיקה, ייסוד שכונת מאה שערים והקמת פתח-תקווה.

בשנת 1871 כתב יואל משה סלומון שיר המדמה את ארץ ישראל לאלמנה:

"...חשכת לילה, עתה חמקה עברה

כוכב שחר עלה, ויפץ אורה

עורו ישנים עורו, הקיצו משנתכם!

בטרם שמש תצא, להאיר אפילתכם

גשו נא בני אלי, אמכם אני!

ובארץ אחרת למה תסבלו עני?

5

שד אחליץ לכם, מטובי תנקו

יבולי הטוב, פריי כי מתקו

עבדו עבדו אדמתכם, חרשוה זרעוה

ברנה בקול שיר, תשאו אלומותיה.

עבדו את ה' חוסו בצל מלכים

עדי גאלכם בוא יבוא זרע ברוכים."

(יואל משה סלומון, ה.שיר אדמת הקודש

תרל"ב. מתוך:פרויקט בן יהודה (מקוון))

מאין הגיע דימוי האלמנה? מי הוא זה שמת לה? אם בני העם הם בניה, מי הוא בעלה המנוח? בשיר אחר מדמה יואל משה סלומון את א"י לאלמנה ומצר על כך שזרים, (הטמפלרים אותם ראה בירושלים) המצליחים לקיים משקים משגשגים, הם אלו שמצליחים לחיות בה ולא בניה שלה:

"...כלימה תכסה את פנינו

בזכרינו כי העמים אשר לא מבני עמינו

יהיו הראשונים לחונן ארצנו הקדושה –

ואנחנו, עם בני ישראל, נעמוד מרחוק

ולא נמהר לנחם את האם הקדושה

הצמאה לבניה, ולא נשים לבנו להסיר

מסוה אלמנותה מפניה."

(יואל משה סלומון יהודה וירושלם תרל"ז- תרל"ח 1876- 1877)

דוגמא מעניינת אחרת נמצאת בתסריט של זאב ז'בוטינסקי הכולל דימוי של א"י כבת זוג שתחכה שוממה לבר כוכבא אהובה. שבועה בין הארץ לעם. הארץ הבטיחה להישאר שוממה עד שישוב אהובה.

אגדת סמלדור

בר כוכבא, פצוע, גלמוד, הוזה הזיות-גסיסה על צוקי ביתר.

חזונו: אשה עטורת כתר וגלי שערה הארוך יורדים לה מעל כתפיה

"מי את?"

"אני ארץ-מולדתך".

"לא עוד שלי, יפיך יהיה לזרים".

"לעולם לא יהיה יפיי לזרים".

בחרבו השבורה היא גוזזת את שערה ומשליכה את כתרה ועדייה לתהום.

"לך אני, לך בלבד. שוממה ונטולת-חן אחכה עד ישוב אהובי".

חזון של שדות מוריקים וכפרים עליזים, שזיום מועם והולך – עד שלא נותר אלא העמק השומם.

מתוך: גנצרי-סצנריו לסרט-ראינוע.

זאב ז'בוטינסקי תרגום (מאנגלית): חנניה רייכמן.

ז'בוטינסקי הסופר מדבר על בר כוכבא כבן זוג של הארץ, שמבטיחה לו כי יופיה לא יהיה לזרים, שוממה תישאר עד שובו. מעניין הדבר כי בכתביו המדיניים של ז'בוטינסקי אין התייחסות רומנטית כזו, היא באה לידי ביטוי בתוך טקסט ספרותי. יתרה מכך, להבנתי, היא מופיעה כאלמנט גרוטסקי.

בתוך מרחב הדימוי הספרותי הארץ הפוריה, התנ"כית, זבת חלב ודבש הופכת שוממה כאשר בניה מתרחקים ממנה. ובכן האם היא אם או בת זוג? אולי דומה היא לילד צעיר שמאוהב באמו ומכריז שכאשר יהיה גדול יתחתן עם אמא? או שמא, דימוי לחיפוש של הגבר הבוגר אחר אישה בדמות אמו שתהיה לו לבת זוג.

במערכת דימויים זו היכן הוא האלוהים? שיר השירים מדמה אותו לבן זוג. האם הציונות החילונית, העולה בחומה, הבועטת בשבועה, רצחה אדיפלית את האב והתאחדה עם האם?

יחסו של עם ישראל לארץ ישראל משתנה עם השנים. חשיבותה עולה זיקת העם אליה מתגברת דווקא בתקופת הגלות.

את הדימוי של ארץ ישראל כאם נמצא גם בכתביהם של מנחם בגין ודוד בן גוריון. האם העם השב לארצו נזקק לזוגיות חדשה? הכלולות הן כבר לא בין העם לאלוהיו, שמעמדו אולי נשחק ב"העדרו" בזמן השואה, אלא בין בן לאם? בנים השבים אל אמם?

  1. אשה קרקע עולם

בתוך מרחב האפשרויות הזה, אני מבקשת לרגע לדמות את עם ישראל לילד המתרחק ושב אל אמו במעין רפרושמונט מתוך התיאוריה של הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר. ירידה למצרים, יציאה לגלות, שיבת ציון (חיים בגולה אך חזרה לקבורה מיוחלת באדמת הארץ). חשיבותה של ארץ ישראל התבהרה בזמן יצירת המרחק ממנה, באמצעות הגעגוע. התינוק של מאהלר מבין כי הוא ישות נפרדת מאמו, וכך אפשר לפרש את גלות בית שני והתגבשות הזהות היהודית. זהות דתית מתקיימת בנפרד מזיקה גיאוגרפית. אלפיים שנות גלות לא טשטשו את הזיקה אל המכורה המובטחת.

במקביל, הדתות המונותאיסטיות האחיות, בני דודינו, יצרו להם, בינתיים, זיקה משלהם. חיבור משלהם אל טבורו של עולם. המאבק על משאביה של האם מספיג את אדמתה בדם רב עד עצם היום הזה. דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. האם ארץ ישראל כאם יכולה ללדת שוב? האם העם הנבחר ע"י האב, הבן המועדף, ייתכן ויהפוך שוב להיות אח בכור לעם חדש? פלשת מעולם לא הייתה חלק מהטריטוריה של שבטי ישראל (ישראל עם ארץ מדינה עורך:אביגדור שנאן הוצאת יד יצחק בן צבי 1998). האם נוכל לתת לאמנו, ארץ ישראל, להפוך שוב לאם וללדת שתי מדינות לשני עמים?

  1. אלכסיס קסדגלי

בשנת 1941 מייג'ור אלכסיס קסדגלי, קצין בריטי בשבי הגרמנים, יצר רקמה בחוטים על בד. החבילות שקיבל מהצלב האדום, שהכילו מזון ומכתבים, שמרו על חייו; אולם הרקמה עליה עבד, שמרה לדבריו, על שפיותו. התוכן הגלוי היה סטנדרטי וכלל את פרטיו האישיים ופרטי מקום השבי. התוכן הסמוי, הצפין מסר מתריס ששמר על כח ההתנגדות שבו 'God save the king' , 'Fuck Hitler'.

בהשראת המייג'ור השבוי, רקמתי גם אני תוכן גלוי ולצדו מסרים סמויים. כמותו, נעזרתי בקוד מורס כדי לכלול את התוכן ה'אסור'. תחושת השבי, ההמתנה, המסר הבוטה שאינו פופולרי ואולי אף מסכן חיים, הם החוט המקשר בין עבודתו של קסדגלי לעבודתי המוצגת בחיבור זה. עבודתו מסווגת תחת הז'אנר הנקרא 'trench art' , עבודות שנעשו ע"י חיילים או אזרחים המעורבים במלחמה, ובעיקר ע"י שבויי מלחמה. באיזה חפיר אני יושבת? באיזה חלום אני שבויה? האם אפשר בכלל להפריד בין החלום הפרטי ללאומי? יצרתי רקמה שהיא מפת דרכים אישית שלי אל א"י.

א"י שלי היא בדמות נערה כפולה. קשרתי קשרים רבים ויצרתי תכים רבים המנסים לאחד בין הטקסטים שאליהם נחשפתי במהלך הסמינר ובין הכאב הפרטי שלי. בת לאב ניצול שואה, שהגיע באנייה כילד אל חופי א"י, אני נושאת עימי את כאבו על אובדן המשפחה והבית שהיו לו באירופה. בעבודתי העמלנית אני מוצאת ביטוי לכאב שאין לו סוף, על סבלו של העם אליו אני משתייכת, ואל זכרם ההולך ומתעמעם של אנשים כמונו שחייהם נגזלו והם נתלשו באחת, מבני משפחתם ומעולמם באש שנאה שנרתמה למהלכים פוליטיים ואנושיים אכזריים שלא היו כדוגמתם בהיסטוריה האנושית. כל אחד מבני האדם שעל פני כדור הארץ נושא וישא את אות הקלון הזה. זהו הגיהנום עלי אדמות. עלינו כמובן לשאת גם תקווה שידעו בני האדם לבחור בטוב, בצדדים המיטיבים של האופי האנושי ועם זאת לנצור בזכרון כי בכל אדם פנימה ישנו המאבק בין טוב לרע. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט ועלינו לדאוג תמיד כי ידו של הטוב תהיה על העליונה.

לסיכום, אני מוסיפה כי חיבור זה ורקמה זו נוצרו בטרם החלה פלישת רוסיה לאוקראינה, מהלך מחריד שריתק אותי וזעזע אותי. מוראות מלחמת העולם השנייה, שאת תוצאותיה טרם סיימתי לעכל, מפנים את מקומם לטרגדיות אנושיות חדשות, מעשה ידי אדם. לעקורים ופליטים חדשים ואינספור טראומות חדשות. הזה הוא אדם?







79 צפיות0 תגובות