במלאת שמונים שנה להכרזת המרד על ידי האצ"ל
פורסם בי"ט בשבט תשפ"ד, 29 בינואר 2024
לפני שמונים שנה, בתחילת פברואר 1944, הופיעה על קירות הערים בארץ ישראל הכרזה יוצאת דופן. ארגון קטן בשם "הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל" (אצ"ל) הודיע בה כי הוא פותח במרד בשלטון הבריטי, שב 1922 קיבל מחבר הלאומים את הסמכות (המנדט) לנהל את ענייניה של ארץ ישראל. בסעיף השני של כתב הסמכות נכתב: "בעל המנדט יהיה אחראי להצבת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמתו של בית לאומי יהודי (...)" אולם, בריטניה לא קיימה את התחייבותה זו ונטשה אותה בבוטות ב 1939, עם פרסום מסמך מדיניות חדש ("ספר לבן") של בריטניה בארץ ישראל, שעל פיו, לאחר שיגיעו עוד 75,000 יהודים למולדתם תהיה הגעתם של יהודים נוספים תלויה בהסכמת תושבי הארץ הערבים, שהתנגדו לכך בתקיפות ובאלימות. באותם ימים היוו היהודים רק שליש מתושבי הארץ והתוצאה ההכרחית של מדיניות הבריטים היתה הנצחת הרוב הערבי ומניעת ההקמה של "בית לאומי יהודי" בארץ ישראל. על חטא זה נוספה אחר כך החלטת הבריטים למנוע הגעת ניצולים מאירופה לחוף מבטחים בארץ ישראל.
לנוכח זאת הביעו הזרמים השונים בציונות מחאות חריפות וקיימו הפגנות בדרישה לבטל הפרה גסה זו של התחייבות בעל המנדט לחבר הלאומים ולעם היהודי. הארגון הצבאי הלאומי הציע תוספת חשובה למחאה: הוא לא הסתפק בדרישה לבטל את מדיניות ההגירה הבריטית אלא דרש את הסתלקותו הגמורה של השלטון הבריטי מארץ ישראל המערבית והקמת מדינת היהודים במקומו. ברור היה שהבריטים לא יעשו זאת מרצונם והאצ"ל התכונן לבצע פעולות מלחמתיות שמטרתן להביא את הבריטים למסקנה, כי המחיר של המשך שלטונם בארץ גבוה מדי עבורם.
יחסי הכוחות היו ברורים: בארץ היו אז 60,000 חיילים בריטים ועוד כמה אלפי שוטרים ואילו בתחילת 1944 מנה האצ"ל 600 חברים, שמספרם גדל לאלפים אחדים בארבע השנים הבאות, ובהם היו בתחילה רק 200 לוחמים. על כן, בשנה שקדמה להכרזת המרד הקדישו ראשי האצ"ל ימים רבים למחשבה על הדרך שבה ניתן יהיה להשיג את מטרתם באותן נסיבות. מדרך פעולתה של הדמוקרטיה הבריטית הוותיקה עלה, שהמשך השליטה הבריטית בארץ ישראל מותנה בתמיכת הציבור בבריטניה ונציגיו בפרלמנט. "זו תהא מלחמה מדינית שתתנהל באמצעים צבאיים" כתב מנחם בגין, שבסוף 1943 התמנה לתפקיד מפקד האצ"ל, ומתוך הבנה זו ניסח את מה שהוא כינה "הגיון המרד", הרעיון היסודי שיאפשר לאצ"ל פעולה יעילה להשגת מטרתו למרות נחיתותו המספרית. כעבור שנים אחדות הוא כתב על כך בספרו "המרד": "ההיסטוריה וההסתכלות לִמדוּנו, כי אם נצליח לשבור את הפרסטיז'ה הבריטית בארץ ישראל, יישבר השלטון הבריטי ממילא".
אבחנה קצרה זו הולידה בארבע השנים הבאות מאות פעולות נועזות של האצ"ל שמטרתן היתה תקיפת מוסדות השלטון הבריטי בארץ ולא יחידים. פעולות אלה פגעו ביכולת השלטון הבריטי לשלוט בארץ (הן אף הובילו להסתגרותו במתחמים צבאיים בערים החל מפברואר 1947) ורבות מהן השפילו את הבריטים וכוונו לפגיעה גם ברצונם לשלוט. באתר האינטרנט "ההיסטוריה של המשטרה הבריטית בפלשתינה" מתוארת גישת האצ"ל כהלכה (ההדגשות הוספו): "האצ"ל החל במסע צבאי נגד המשטרה, הצבא וסמלים אחרים של הממשלה הבריטית בניסיון לפגוע הן בפעולת השלטון והן במוניטין שלו". כך הפך המאבק מהתמודדות בין כוחות צבאיים למבחן לכוח הרצון של בריטניה הגדולה ושל ארגון המחתרת הקטן. היטיב להבין זאת ראש האופוזיציה בבריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, שבדיון בפרלמנט על המצב בארץ ישראל ב 31 בינואר 1947 אמר: "אני בטוח שאם הממשלה תיאלץ ללחום את המלחמה המזוהמת הזאת היא תדאג שכוח הרצון של המדינה הבריטית לא ייפול קורבן לשודדים ולליסטים."
אבל ניתן לשאול: האם הפגיעות החוזרות בפרסטיז'ה (אז טרם הציעו את המלה יוקרה) אכן השפיעו על הבריטים? האם תרמו להחלטתם לנטוש את ארץ ישראל? את התשובה ניתן להדגים על ידי שני אירועים סמוכים.
בסוף 1946 ביצע האצ"ל פעולה שלא היו בה נפגעים כלל, לאחר שהבריטים הענישו נערים חברי האצ"ל בעונש המשפיל שהיה מקובל במושבותיהם: 18 מלקות. בתגובה לכך, אנשי האצ"ל הלקו במספר זהה של מלקות קצין בדרגת מייג'ור ושלושה סמלים ושלחום לשלום. הצעד הסמלי הזה, שהאימפריה הבריטית לא ידעה כמותו, הוביל מיד את הממשל הבריטי בארץ ישראל לביטול עונש המלקות. כעבור שלושה שבועות, ב 21 ו 22 בינואר 1947, קיים בית הנבחרים הבריטי דיון בנושא הכאוב, שכותרתו בפרוטוקול היתה "חיילים בריטים מולקים" (כל ההדגשות בציטטות שלהלן הוספו). המבצע תואר בפירוט על ידי שר המושבות ארתור קריץ' ג'ונס:
"ביום 29 בדצמבר בשבע וחצי נחטף מיג'ור בריטי מן המלון בנתניה על ידי קבוצת יהודים חמושים, הולקה ב 18 הצלפות שוט והוחזר למלון. באותו ערב, שני סמלים ראשונים נחטפו בתל אביב על ידי קבוצת חמושים ונלקחו במכונית לגן החיות. כל אחד מהם הולקה ב 18 הצלפות שוט. מאוחר יותר באותו ערב חמישה יהודים חמושים נכנסו לבית קפה, חטפו את הקצין הבכיר ביותר במקום, סמל ראשון בריטי, והלקו אותו 18 פעמים בקצהו של חבל."
חבר האופוזיציה רוס כינה את המלקות "התקפות נוראות" ואף "מבחילות" וחבר האופוזיציה סמיט'רס אמר: "ראש הממשלה והממשלה כה חלשים עד כי אין להם מדיניות, בעוד קצינים וחיילים סופגים מלקות ושמה של בריטניה נגרר בבוץ". למחרת הוא פנה לשר המושבות ארתור קריץ'-ג'ונס: "האוכל לשאול את הג'נטלמן הנכבד האם ממשלת הוד מלכותו תנקוט באמצעים החריפים ביותר כדי לקיים חוק וסדר בארץ ישראל, או שתודה בכישלונה על ידי הסתלקות?"
כעבור ימים אחדים, בינואר 1947 גזר בית דין צבאי בריטי מוות בתלייה על לוחם האצ"ל דב גרונר, ובניסיון למנוע את ביצוע גזר הדין חטפו אנשי האצ"ל בני ערובה: קצין בריטי בדרגת מייג'ור ושופט מחוזי בריטי, ביושבו בדין. שר המושבות הגיב בפרלמנט בתדהמה: "חטיפת שופט מבית המשפט שלו חייבת לעורר רגש מיוחד של אימה, מפני שפשע כזה הוא התקפה על עצם היסודות של החברה והממשל האזרחי". שוב נכנע הממשל הבריטי בארץ: הוא הודיע מיד על דחיית ביצוע גזר הדין לזמן בלתי מוגבל והאצ"ל שחרר את השניים ללא פגע.
צירוף האירועים יצר זעזוע בבריטניה וב31 בינואר 1947 התקיים בפרלמנט הבריטי דיון נוסף על המצב בארץ ישראל. חבר הפרלמנט מקדונלד אמר בדיון דברים האופייניים לשיטה הדמוקרטית הבריטית : "כשקוראים, כמוני, מכתבים שנשלחים על ידי בני מחוז הבחירה המשרתים במשטרה או בצבא בארץ ישראל, אנו חשים רגשי אשמה וכעס רב על כך שאנשינו נתונים להשפלות ואי נוחות". חבר האופוזיציה אוליבר סטנלי, שר המושבות לשעבר, אמר בדיון: "אם ארצנו תצטרך לסבול השפלות נוספות מסוג זה אעדיף שנפָנה את ארץ ישראל ונאמר לעמי העולם שאיננו יכולים לבצע את המנדט שלנו שם". ראש האופוזיציה וינסטון צ'רצ'יל דרש מן הממשלה להודיע "ברגע הראשון האפשרי, על החלטתה להשתחרר מחובה שנבצר מאיתנו למלא, שתוך כדי כך מכסה אותנו בדם ובבושה".
בסכמו את הדיון אמר שר המושבות: "אנו שותפים עם חברי פרלמנט אחרים לרגש ההשפלה ומודעים לכך שהפרסטיז'ה של בריטניה מותקפת, כאשר טרור והתקפות מסוג זה מבוצעים באזור שאנו אחראים לניהולו". לאחר הדיון הוא שלח מברק לנציב העליון הבריטי בארץ ישראל הגנרל קנינגהאם: "אני חש שעלי לומר לך, עד כמה חזק הרגש בממשלה ובפרלמנט באשר לאירועים האחרונים, שהם משפילים לחלוטין והרסניים לפרסטיז'ה ולסמכות שלנו בחוץ לארץ". ראש המטה הכללי של הצבא, פילדמרשל מונטגומרי, כתב על כך לגנרל דמפסי, מפקד המפקדה הבריטית במזרח התיכון: "מה שאנחנו רוצים הוא [...] החלטיות ברורה שלא, חוזר: לא נסבול עלבונות מקבוצת גנגסטרים". מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל, הגנרל ברקר, שסיים את תפקידו בפברואר 1947, פרסם מכתב פרידה לחיילים בארץ ישראל ובו כתב, בין השאר: "על הצבא מוטל התפקיד שאין לקנא בו, של שמירה על החוק והסדר. הוא ראה קצינים ובעלי דרגות אחרות כשהם נרצחים, נפצעים, נחטפים ואפילו סופגים מלקות".
כך, שתי פעולות שלא פגעו באיש נגעו בחוכמה בעניין אשר היה רגיש מאד בלבם ובמוחם של בריטים רבים, שהיו עדיין גאים באימפריה שלהם, זו ש"עליה השמש אינה שוקעת". יותר מכך, יום אחרי שחרורו בשלום של השופט החטוף, ב 29 בינואר 1947, הנציב העליון קאנינגהם הודיע לשר המושבות קריץ'-ג'ונס שהחטיפה הניעה אותו לחשיבה מחודשת על "כל השאלה של פינוי נשים וילדים, וריכוז הסגל הבריטי האזרחי באזורי ביטחון כדי למנוע מן הטרוריסטים חטיפות בעתיד". רעיון זה הוגשם בפברואר 1947 והשפלת הבריטים העמיקה.
ב-15 במאי 1948, היום האחרון לשלטון בריטניה בארץ ישראל, פרסמה ממשלת בריטניה "הודעה משותפת לידיעת הציבור על ידי משרד המושבות ומשרד החוץ" שכותרתה "פלשתינה: סיום המנדט". ההודעה ביטאה, בין השאר, גם את תסכול הממשלה הבריטית נוכח פעולות לוחמי המחתרת, ומתוך הפרזה בכוחם הודתה בכישלונה במלחמתה נגדם: "הוכח כי 84,000 חיילים, שלא זכו לשיתוף פעולה מן הקהילה היהודית, לא הספיקו כדי לקיים חוק וסדר לנוכח מסע טרור מצד כוחות יהודיים מאורגנים היטב המצוידים בכל כלי הנשק של חיל רגלים חדיש". חלק גדול בכישלון זה היה לפעולות הרצופות והחכמות של האצ"ל שכוונו להשפלת ממשלת בריטניה על ידי פגיעה בפרסטיז'ה שלה אשר, למרות היותה בלתי מוחשית, ממלאת תפקיד חשוב בהתנהגותם של בני אדם.
כידוע, גם סיבות מדיניות וכלכליות הניעו את ממשלת בריטניה לנטוש את הארץ, אך בראיון ב 1977 אמר המפקח גריי כי "יותר מכל דבר אחר גרמו להחלטתנו לצאת מארץ ישראל שלוש פעולות [של האצ"ל] שכוונו נגד סמלי שלטוננו ופגעו ביוקרתנו". הוא ציין את הפריצה לכלא עכו, את תלייתם של שני סרג'נטים בריטים ואת "ההלקאה של מייג'ור בריטי בחוצות נתניה שעשתה אותנו לצחוק במזרח התיכון כולו".
הכרזת המרד, שנראתה בתחילה לרבים כהצהרה ריקה התלושה מן המציאות ו"הגיון המרד" התמים לכאורה, תורגמו בארבע השנים הבאות לפעולות חכמות שתרמו, יחד עם תרומתם של רבים אחרים, להקמתה של מדינת ישראל. בנאומו ברדיו למחרת ההכרזה על הקמת המדינה אמר מנחם בגין: "והרוח של לוחמינו מהי? את זאת הוכיח הנוער העברי כולו, הנוער של ההגנה, הנוער של לח"י, הנוער של אצ"ל, הנוער העברי המופלא והמפליא, אשר שום אומה לא זכתה לשכמותו, אשר שום דור מדורות ישראל, מבר-כוכבא ועד הבילויים, לא ראה כמוהו."
コメント