top of page
  • יואל חדד

עניין של פרסטיז'ה | זאב ב. בגין

במלאת שמונים שנה להכרזת המרד על ידי האצ"ל


פורסם בי"ט בשבט תשפ"ד, 29 בינואר 2024


התמונה מתוך אוסף מרכז מורשת מנחם בגין

לפני שמונים שנה, בתחילת פברואר 1944, הופיעה על קירות הערים בארץ ישראל הכרזה יוצאת דופן. ארגון קטן בשם "הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל" (אצ"ל) הודיע בה כי הוא פותח במרד בשלטון הבריטי, שב 1922 קיבל מחבר הלאומים את הסמכות (המנדט) לנהל את ענייניה של ארץ ישראל. בסעיף השני של כתב הסמכות נכתב: "בעל המנדט יהיה אחראי להצבת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמתו של בית לאומי יהודי (...)" אולם, בריטניה לא קיימה את התחייבותה זו ונטשה אותה בבוטות ב-1939, עם פרסום מסמך מדיניות חדש ("ספר לבן") של בריטניה בארץ ישראל, שעל פיו, לאחר שיגיעו עוד 75,000 יהודים למולדתם תהיה הגעתם של יהודים נוספים תלויה בהסכמת תושבי הארץ הערבים, שהתנגדו לכך בתקיפות ובאלימות. באותה תקופה היוו היהודים רק שליש מתושבי הארץ והתוצאה ההכרחית של מדיניות הבריטים היתה הנצחת הרוב הערבי ומניעת ההקמה של "בית לאומי יהודי" בארץ ישראל. לנוכח צעד זה הביעו הזרמים השונים בציונות מחאות חריפות ודרשו לבטל הפרה גסה זו של התחייבות בעל המנדט לחבר הלאומים ולעם היהודי.


הארגון הצבאי הלאומי הציע תוספת חשובה למחאה: הוא לא הסתפק בדרישה לבטל את מדיניות ההגירה הבריטית אלא דרש את הסתלקותו הגמורה של השלטון הבריטי מארץ ישראל המערבית והקמת מדינת היהודים במקומו. ברור היה שהבריטים לא יעשו זאת מרצונם והאצ"ל התכונן לבצע פעולות מלחמתיות שמטרתן להביא את הבריטים למסקנה, כי המחיר של המשך שלטונם בארץ גבוה מדי.


יחסי הכוחות היו ברורים: בארץ היו אז 60,000 חיילים בריטים ועוד כמה אלפי שוטרים ואילו בתחילת 1944 מנה האצ"ל 600 חברים, שמספרם גדל לאלפים אחדים בארבע השנים הבאות, ובהם היו בתחילה רק 200 לוחמים. על כן, בשנה שקדמה להכרזת המרד הקדישו ראשי האצ"ל ימים רבים למחשבה על הדרך שבה ניתן יהיה להשיג את מטרתם באותן נסיבות. מדרך פעולתה של הדמוקרטיה הבריטית הוותיקה עלה, שהמשך השליטה הבריטית בארץ ישראל מותנה בתמיכת הציבור בבריטניה ונציגיו בפרלמנט. מתוך הבנה זו ניסח מנחם בגין, שבסוף 1943 התמנה לתפקיד מפקד האצ"ל, את מה שהוא כינה "הגיון המרד", הרעיון היסודי שיאפשר לאצ"ל פעולה יעילה להשגת מטרתו למרות נחיתותו המספרית. כעבור שנים אחדות הוא כתב על כך בספרו "המרד": "ההיסטוריה וההסתכלות למדוּנו, כי אם נצליח לשבור את הפרסטיז'ה הבריטית בארץ ישראל, יישבר השלטון הבריטי ממילא".



הכרוז שהדביקו אנשי האצ"ל ברחבי הארץ עם תחילת המרד



אבחנה קצרה זו הולידה בארבע השנים הבאות מאות פעולות של האצ"ל שמטרתן היתה תקיפת מוסדות השלטון הבריטי בארץ ולא יחידים וכפי שכתב בגין: "זו תהא מלחמה מדינית שתתנהל באמצעים צבאיים". אבל ניתן לשאול: האם הפגיעות החוזרות בפרסטיז'ה (אז טרם הציעו את המלה יוקרה)  אכן השפיעו על הבריטים? האם תרמו להחלטתם לנטוש את ארץ ישראל? את התשובה ניתן להדגים על ידי שני אירועים סמוכים.


בסוף 1946 ביצע האצ"ל פעולה שלא היו בה נפגעים כלל, לאחר שהבריטים הענישו נערים חברי האצ"ל בעונש המשפיל שהיה מקובל במושבותיהם: 18 מלקות. בתגובה לכך, אנשי האצ"ל הלקו במספר זהה של מלקות שוט קצין בדרגת מייג'ור ושלושה סמלים ושלחום לשלום. הצעד הסמלי הזה, שהאימפריה הבריטית לא ידעה כמותו, הוביל מיד את הממשל הבריטי בארץ ישראל לביטול עונש המלקות.


כעבור שלושה שבועות, ב-21 וב-22 בינואר 1947, קיים בית הנבחרים הבריטי דיון בנושא הכאוב, שכותרתו בפרוטוקול היתה "חיילים בריטים מולקים"  (כל ההדגשות בציטטות שלהלן הוספו). חבר האופוזיציה רוס כינה את המלקות "התקפות נוראות" ואף "מבחילות" וחבר האופוזיציה סמיט'רס אמר: "ראש הממשלה והממשלה כה חלשים עד כי אין להם מדיניות, בעוד קצינים וחיילים סופגים מלקות ושמה של בריטניה נגרר בבוץ". למחרת הוא פנה לשר המושבות ארתור קריץ'-ג'ונס: "האוכל לשאול את הג'נטלמן הנכבד האם ממשלת הוד מלכותו תנקוט באמצעים החריפים ביותר כדי לקיים חוק וסדר בארץ ישראל, או שתודה בכישלונה על ידי הסתלקות?"



דף השער של הספר הלבן של 1939


בינואר 1947 גזר בית דין צבאי בריטי מוות בתלייה על לוחם האצ"ל דב גרונר, ובניסיון למנוע את ביצוע גזר הדין חטפו אנשי האצ"ל בני ערובה:  קצין בריטי בדרגת מייג'ור ושופט מחוזי בריטי, ביושבו בדין בבית המשפט. שר המושבות הגיב בפרלמנט: "חטיפת שופט מבית המשפט שלו חייבת לעורר רגש מיוחד של אימה, מפני שפשע כזה הוא התקפה על עצם היסודות של החברה והממשל האזרחי". הממשל הבריטי בארץ הודיע מיד על דחיית ביצוע גזר הדין לזמן בלתי מוגבל והאצ"ל שחרר את השניים.  

 

צירוף האירועים יצר זעזוע בבריטניה וב-31 בינואר 1947 התקיים בפרלמנט הבריטי דיון נוסף על המצב בארץ ישראל. דברים האופייניים לשיטה הדמוקרטית הבריטית השמיע בדיון חבר הפרלמנט מקדונלד: "כשקוראים, כמוני, מכתבים שנשלחים על ידי בני מחוז הבחירה המשרתים במשטרה או בצבא בארץ ישראל, אנו חשים רגשי אשמה וכעס רב על כך שאנשינו נתונים להשפלות ואי נוחות". חבר האופוזיציה אוליבר סטנלי, שר המושבות לשעבר, אמר בדיון: "אם ארצנו תצטרך לסבול השפלות נוספות מסוג זה אעדיף שנפָנה את ארץ ישראל ונאמר לעמי העולם שאיננו יכולים לבצע את המנדט שלנו שם". ראש האופוזיציה וינסטון צ'רצ'יל דרש מן הממשלה להודיע "ברגע הראשון האפשרי, על החלטתה להשתחרר מחובה שנבצר מאיתנו למלא, שתוך כדי כך מכסה אותנו בדם ובבושה".

 

בסכמו את הדיון אמר שר המושבות: "אנו שותפים עם חברי פרלמנט אחרים לרגש ההשפלה ומודעים לכך שהפרסטיז'ה של בריטניה מותקפת, כאשר טרור והתקפות מסוג זה מבוצעים באזור שאנו אחראים לניהולו". לאחר הדיון הוא שלח מברק לנציב העליון הבריטי בארץ ישראל הגנרל קנינגהאם: "אני חש שעלי לומר לך, עד כמה חזק הרגש בממשלה ובפרלמנט באשר לאירועים האחרונים, שהם משפילים לחלוטין והרסניים לפרסטיז'ה ולסמכות שלנו בחוץ לארץ". ראש המטה הכללי של הצבא פילדמרשל מונטגומרי כתב על כך בדרכו שלו לגנרל דמפסי, מפקד המפקדה הבריטית במזרח התיכון: "מה שאנחנו רוצים הוא [...] החלטיות ברורה שלא, חוזר: לא נסבול עלבונות מקבוצת גנגסטרים". מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל, הגנרל ברקר, שסיים את תפקידו בפברואר 1947, פרסם מכתב פרידה לחיילים בארץ ישראל ובו כתב, בין השאר: "על הצבא מוטל התפקיד שאין לקנא בו, של שמירה על החוק והסדר. הוא ראה קצינים ובעלי דרגות אחרות כשהם נרצחים, נפצעים, נחטפים ואפילו סופגים מלקות".



כתב היד של "הגיון המרד" - מתוך ארכיון מרכז בגין


פעולות האצ"ל פגעו ביכולת השלטון הבריטי לשלוט בארץ (החל מפברואר 1947 הן הובילו להסתגרותו במתחמים צבאיים בערים), ורבות מהן השפילו את הבריטים וכוונו לפגיעה גם ברצונם לשלוט. היו פעולות של האצ"ל שבהן נפגעו אנשים שלא היתה כוונה לפגוע בהם, אבל מי שהיה מפקד המשטרה הבריטית בארץ ישראל בשנים 1948-1946, המפקח וויליאם גריי הסביר אחרי שנים: "על אבדות בנפש או ברכוש יכולנו להתגבר: בתאונות דרכים בלבד סבל הצבא הבריטי יותר אבדות מאשר בכל פעולות המחתרת, אבל פגיעות בפרסטיז'ה אין אימפריה יכולה לשאת".


כידוע, גם סיבות מדיניות וכלכליות חשובות הניעו את ממשלת בריטניה לנטוש את הארץ, אך בראיון ב-1977 אמר המפקח גריי כי "יותר מכל דבר אחר גרמו להחלטתנו לצאת מארץ ישראל שלוש פעולות [של האצ"ל] שכוונו נגד סמלי שלטוננו ופגעו ביוקרתנו". הוא ציין את הפריצה לכלא עכו, את תלייתם של שני סרג'נטים בריטים ואת "ההלקאה של מייג'ור בריטי בחוצות נתניה שעשתה אותנו לצחוק במזרח התיכון כולו".


הכרזת המרד, שנראתה בתחילה לרבים כהצהרה ריקה התלושה מן המציאות, ו"הגיון המרד" התמים לכאורה, תורגמו בארבע השנים הבאות לפעולות נועזות וחכמות שתרמו, יחד עם תרומתם של רבים אחרים, להקמתה של מדינת ישראל. בנאומו ברדיו למחרת ההכרזה על הקמת המדינה אמר מנחם בגין: "והרוח של לוחמינו מהי? את זאת הוכיח הנוער העברי כולו, הנוער של ההגנה, הנוער של לח"י, הנוער של אצ"ל, הנוער העברי המופלא והמפליא, אשר שום אומה לא זכתה לשכמותו, אשר שום דור מדורות ישראל, מבר-כוכבא ועד הבילויים, לא ראה כמוהו."


כך אז, כך היום.

25 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page