top of page
  • שהם סמיט

לא נוח, מכאיב, נהדר | מאת שהם סמיט

"הסיפור, שהוא מלאכת מחשבת של פיתוי, הוא גם אישוש ליחסו המעריץ של ז'בוטינסקי כלפי המין הנשי והודאה בחולשתו של הגבר – מעצם הזדקקותו לאישה." שהם סמיט קוראת ב"סנאית" מאת זאב ז'בוטינסקי. פורסם לראשונה ב"המוסך", כתב העת של הספרייה הלאומית.


ילדה עומדת בחלון (רמברנדט)

"הסיפורים חלפו על פני מרבית הקוראים מבלי שעוררו תשומת לב מיוחדת." כך כתב דן מירון במאמרו "ההוד הנסתר בסיפור הקצר" (בתוך כיוונים חדשים, דצמבר 2014) שהקדיש לחטיבה קטנה ביצירתו הענפה והרב־גונית של ז'בוטינסקי. את הסיבות לשוליותם בקורפוס כולו ובכלל זה "בחלקה הבלטריסטית הקטנה" שבמרכזה שני רומנים, תולה מירון בסגנונם, שהטעה את המבקרים לראותם כ"קלים ומשעשעים אך חסרי 'כובד' ולכן גם לא מעוררי כבוד. … "מהם נקראו כפלייטונים עיתונאיים יפים לשעתם ומהם – כזיכרונות נעורים ומשובותיהם, הומורסקות אוטוביוגרפיות," סוגות ש"בהיררכיה הביקורתית של הספרויות היהודיות, נועד להן מקום בתחתית הסולם."


ממאמרו של מירון עולה – ואין זה מפתיע – כי "ז'בוטינסקי עצמו ייחס חשיבות רבה לסיפוריו הקצרים שאותם כתב ב'התפרצויות'", דבר שניכר במבנה שלהם וגם בסגנונם. במרבית הסיפורים העלילה מונעת בידי מעשים בלתי הפיכים שהם תוצאת דחפים בלתי מודעים, כשייחודם של הסיפורים נעוץ בשילוב בין קיצור והידוק מזה לבין "קלות שעל סף ה'לא אכפתיות'" מזה – כשהכוונה לפסקאות שעשויות, בוודאי בקריאה ראשונה, להיראות מקריות ואף מרושלות או מאולתרות. בשתי תכונות סותרות כביכול אלה – קיצור ואלתור – מזהה מירון את השפעת המחשבה הניטשיאנית על ז'בוטינסקי: הקיצור העלילתי הוא ביטוי של "'היגיון התשוקה' הניטשיאני ושל קוצר החיים –" ואילו האלתור – של "ההתמסרות המלאה, האקטיבית, מהירה ונחרצת ל'גורל'", ושל "תנועות הגוף והנפש של אדם החי את חייו בחוזקה, בטבעיות, אך גם בחן שמחמת חוסר מודעות, ובעיקר, בשלמות וללא חרטה." ובקצרה: "לגבי ז'בוטינסקי, תלמידו של ניטשה, זוהי תמציתו של אתוס וויטאלי שההישמעות לו מוצגת כמין מופת."


הסיפור "סנאית" (בֶּלְקַה) (משנת 1925) הנדון במאמר בקיצור, מובא כדוגמה מובהקת ליצירה שכל התופעות שצוינו כאן מתקיימות בה, וגם כסיפור שבו "משמשת הפתיחה הנוסטלגית המתרפקת בבחינת מלכודת, המזמינה את הקורא שוחר הקלות והשחוק להיכנס לתוך סיפור גורלי ולעתים גם אכזרי מאוד, שממנו כבר לא יוכל להימלט." ככל שמירון צודק באבחנתו, אני מוצאת שהמלכודת אינה רק מעין הסחת דעת או "כניסה 'דיאגונלית', כאילו מן הצד ומתוך אחיזה בפרט אקראי אל תוך הסיפור עצמו" אלא שהיא עצמה – כמו הסיפור כולו – ממולכדת וטעונה באין־ספור נפצים, ביטויים כמו תמימים הנטענים במשמעות מינית עם התקדמות הסיפור. לפי מירון, סיום הסיפור עומד "כמובן, בסימן של שוביניזם גברי, שלא היה עובר היום את סף רגישותם של קוראים וקוראות שקלטו במידה זו או אחרת את רוח הפמיניזם בן זמננו." אני תוהה, מה הביאו לידי קביעה זו? האם ציורה של "סנאית" כדמות שלילית, או שמא עצם מיניותה? אני דווקא מצאתי בסיפור – שהוא גם מלאכת מחשבת של פיתוי – אישוש ליחסו המעריץ של ז'בוטינסקי כלפי המין הנשי והודאה בחולשתו של הגבר – מעצם הזדקקותו לאישה. על כל אלה ועוד אבקש להתעכב בקריאה צמודה.


1. "אז הייתי בן שבע וכעת אני בן ששים (…)"


רוח פיליטוניסטית של בדיחות דעת מפויסת שורה על פתיחת הסיפור, והקוראת כבר מציירת בעיני רוחה את דמות המספר כסב חביב המתרווח בכורסה, נתקף פרץ נוסטלגיה ונזכר בבית הספר שאליו נשלח בידי דודתו האלמנה. מדובר במוסד שמנו אנשי עירו (ההדגשות שלי) "בין שאר פורענויותיה", "שנוסד בוודאי מתוך מגמות מתקדמות על ידי שתי עלמות נועזות (…) שבלעו, כנראה, מנה הגונה של ספרות ממין זה (…)" והיה "כמימרת אחד מליצני העיר – בית ספר לילדים וילדות משני המינים."


עיון ב"סיפור ימי", טקסט ביוגרפי של ז'בוטינסקי, מעלה כי המחבר למד בבית ספר שכזה בדיוק, ונשלח אליו בידי אלמנה אחרת – אימו. נימת הדברים בטקסט הביוגרפי אומנם ישירה וקורקטית, חפה מתחבולות ספרותיות (נקודת תצפית פנימית של אנשי העיר הקרתנים) אך התוכן כמעט זהה: "כבן שבע שלחתני אמא לבית־ספר פרטי, ממוסדן של שתי צעירות יהודיות … שתי מחלקות היו בו … והתלמידים, ילדים וילדות יחד, דבר נדיר מאד בימים האלה." בהמשך יציין הכותב במפורש: "קצת תיארתי את בית הספר הזה בסיפור 'סנאית'," ויצהיר כי הכתוב בו הוא בחזקת "אמת קדושה." לפיכך מתבקש לשאול, מה הביא את ז'בוטינסקי – בן ארבעים וחמש בעת פרסום הסיפור – להוסיף חמש־עשרה שנים תמימות לגיל המספר? האם רק כדי להרחיק עדות או – ולו גם לא במודע – משום שכך, באמצעות שני הקטבים – ילדות וזִקנה – שבמשפט הפתיחה הוא מעלים את מה שביניהם: פרק החיים המזוהה עם פעילות מינית?


רעיון מופרך? לא כשקוראים את הסיפור כולו. אז, ולמעשה משלב מוקדם למדי, נחשף מהלכה המרתק של היצירה: היא נפתחת – כאמור, כרבים מסיפורי ז'בוטינסקי – באופן שמעלה על הדעת סיפור נוסטלגי מבודח על הווי בית הספר המעורב (שז'בוטינסקי ההוגה הפמיניסט בוודאי נמנה עם ראשוני המצדדים בו) ואז מבצעת תפנית שבמהלכה כל אותם ביטויים אירוניים מפסקת הפתיחה חדלים להיראות תמימים, ובית הספר מתגלה – כמוהו כילדות עצמה – כזירת פורענות של מפגש סוער בין המינים ושל גילוי המיניות.


2. שכחה והכחשה


אל "סנאית" (המירכאות במקור) שהעניקה את שמה לסיפור מגיע המספר רק בסיום פסקת הפתיחה, כשהוא מציינה, לצידו, כאחת "מהמון תלמידיהם של העלמות הנועזות". הצירוף "אנוכי ו'סנאית'" ובפרט כשהוא מופיע לאחר עיסוק נרחב בכלל התלמידים ותוך הדגשה מתמדת של היותם בנים ובנות, כורכם – אף עם בעל כורחם – לזוג. וכמו בהמשך ישיר לכך, פסקתו השנייה של הסיפור נפתחת בהצהרה: "את שמה האמיתי לא אזכור." מייד בהמשך נמסר כי "כעבור שנים רבות פגשתי גברת מבוגרת, שלמדה בשעתה באותו בית ספר ומשום מה נראתה בעיני כהמשכה של סנאית" (כעת בלי מירכאות) "אך היא הסמיקה והכחישה את השערתי בכל תוקף." ההסמקה כבר צועקת את מהות השכחה והמספר ממשיך ומבסס את קשר השכחה וההכחשה שבינו לבין סנאית: "גם את דמותה של סנאית לא אזכור, אם כי רבים, לאחר שמיעת סיפורי, יחשבו את הדבר למוזר, בשים לב לאותם תנאי הסתכלות הנוחים עד מאוד, שבהם ניתן לי באחד הימים ללמוד את מראה. אזכור רק זאת כי הייתה גדולה ממני בשנים, בת אחת־עשרה בערך, ונמנתה עם שמנה־וסלתה של כתה ב'. זו הייתה בשבילי סיבה מספקת שלא להתעניין, לא בה, לא בשמה ולא בצורתה." וכאן כבר שלוש הכחשות בזו אחר זו, שלילות שעל פי פרויד (שמו ישורבב לסיפור בהמשך) הן מסימניו המובהקים ביותר של המאווי המודחק, ועדיין, גם הקוראת החשדנית ביותר, שהנימות המיניות לא נעלמו ממנה, לא תעלה בדעתה, בשלב זה, מה מסתתר מאחורי הביטוי העמום: "תנאי הסתכלות נוחים."


הכחשת הקשר עם סנאית נמשכת גם בפסקה השלישית המוקדשת לשתי נפשות פועלות נוספות, ידידי המספר, אדמירל וקיסיה. אדמירל מתואר כ"ראש גברתני כתתנו" וכזה הזוכה ל"הערצה ביישנית" מצד המספר, ואילו קיסיה, הצעירה ממנו, היא "הזוג שלי" – שוב במירכאות – ותוך הדגשה כי "זוג היה אצלנו שם נרדף לקואופרציה צרכנית." וכאן מובא תיאור משעשע של סחר חליפין של תלמידים במיני מזונות, כמו כדי להבהיר ולהבטיח ש"זוג" אינו מבטא קשר רומנטי. תיאור זה מחזיר את הקוראת אל הקריאה הפיליטונית ומשכיח ממנה לרגעים את הפרשנות המינית האפשרית. המספר ממשיך במלאכת הכיסוי והפיתוי הספרותי (המהדהדת את הפיתוי שבסיפור) כשהוא מטמין בתוך סוגריים (כסוג נוסף של מסך עשן) היגד חשוד: "מדוע זכה אדמירל לכינוי זה אינני רוצה לספר", ומקנח את האקספוזיציה בצרור שלילות (מאששות) נוסף: "לא נתתי את לבי ולא את דעתי על שום אישיות צדדית – קל וחומר על סנאית."


3. בבית המרחץ


כעת, לאחר שסיים להציג את גיבורי הסיפור ה"ראשיים" ואת האישיות "הצדדית" מגיע המספר אל האירוע המכונן הראשון ואל זירת התרחשותו: בית המרחץ לגברות. הנסיבות הייחודיות שבשלהן הוליכה אותו לשם הדודה, עם בנותיה, מפורטות באותה רוח פיליטוניסטית משועשעת המשמשת לאורך הסיפור כולו כמעין בלם מאזן או מסך עשן לתכנים המיניים הזועקים־מוכחשים. וכך מתאר המספר את רושמו של בית המרחץ עליו: "בחיי־אני היה זה רושם מיוחד במינו … כי בעצם לא נשאר חי מזה שום רושם. אזכור רק חדר גדול מלא גברות, אשה אשה ושביס לראשה". איזו דרך נהדרת לתאר – דרך הכיסוי היחידי, כיסוי הראש – את הלם המפגש עם הגוף הנשי. עתה הובהר לקוראת בדיוק מהם אותם "תנאי ההסתכלות הנוחים" שבאקספוזיציה, אלא שהמבט הוא חרב פיפיות, כי בקצהו השני אורב מבט אחר. הקוראת כבר מנחשת של מי, אך המספר – למרבה האימה והקומיות – מאבד את מילותיו, מגשש בערפל המושגי כמו גם בזה הממשי של אדי בית המרחץ. "ראיתי משהו הדומה במקצת למשהו. מתחילה נתתי דעתי על הדמות הזאת משום שלבושה נבדל מזה של האחרות – זאת אומרת, אפילו שביס לא היה לה ומחלפותיה היו צרורות בצרור מצחיק על קודקודה." דמות זו, שלזוועתו מסתברת כ"שייכת לעולם המוכר לי" היא, כמובן, סנאית, והרגע הקצרצר שבו היא, הבוגרת ממנו בשנים, מתייצבת בפניו בעירומה ומטיחה בו – "אוי ואבוי לך אם תעשה זאת עוד פעם!" – הוא רגע ההתאהבות. "הקיצותי למחרת בבוקר בידיעה ברורה כי התאהבתי," יודה המספר, אך שוב, בו־זמנית מנגנון הכחשת המיניות מופעל כך: "honni soit [יתבייש; צרפתית] מי שיעיז להדביק לעובדה זו רקע פרויידיסטי. את רגשותיי אזכור על בוריים: התאהבתי אך ורק בפניה … לבושה מאמש מילא רק את התפקיד הזה – של מסגרת חדשה בשביל פניה.” ובהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר כי במאמרו "דרך אגב – על הנשים הפמיניסטיות והסופראז'יסטיות" (משנת 1912) עסק ז'בוטינסקי בשאלת השפעת הלבוש הנשי ומידת כיסוי הגוף בתרבויות שונות על מושגי היופי והאהבה שלהן, וכתב כך: "על פי הספרות הרוסית, להתאהב – פירושו להתאהב בפנים יפות; על פי הספרות האיטלקית, להתאהב – פירושו להתאהב בגוף יפה שפניו אינן אלא פרט ולא עיקר." הוא מוסיף וכותב כי "אפשר לכתוב על כך מסה מדעית שלמה" ומציין עוד כי "ברי אפוא כי באקלים קריר אין השטן מרקד ביותר ופיתויי המדוחים מעטים."


4. פצצה בכיס


המפגש בבית המרחץ מתרחש ביום שבת, והכרת ההתאהבות – בראשון. זמנים אלה מתחוורים מהדיווח על שיבת הילד לבית הספר ביום שני. אל הבחירה בזמן הלא־יהודי בסיפור זה מתייחס ז'בוטינסקי ב"סיפור ימי" : "'אדישות זו [ללאומיות] באה לידי ביטוי באופיו האוניברסלי של הסיפור שהינו נטול כל סממן יהודי". כמובן, אפשר שז'בוטינסקי מתאר את הדברים מזיכרונו, כפי שאירעו במציאות, ועדיין, לנטיעת הכרת ההתאהבות ביום קודש יש משמעות. האקסטזה של האהבה בוודאי דומה לחוויה הדתית – שילוב של יראה עם התרוממות רוח. "כאשר הרהרתי בסנאית," כותב המספר את פרפוריו, "קשתה עלי הנשימה – כאילו תפס מישהו את לבי ולחצו כאפרוח אנקור, לא בחוזקה, אבל די והותר כדי למנוע אדם מלנשום במלוא ריאתו. זה היה לא נוח, מכאיב ונהדר. "


האהבה, מעצם היותה רגש פנימי, היא סוד ולסוד יש חלק בכינון העונג והכאב. שמירתו מדמה איפוק מיני. ואומנם המספר מתענג עליו, על אפשרות חשיפתו בפני חבריו. והנה, בהזדמנות זו, ואפשר שלא במקרה, נרמז – כמו נפלט – סוד שמו של אדמירל: "הוא גיבור חייל כזה, על אף המוצא העריסתי של כינויו." האם כוונת המספר היא שאדמירל נקרא כך כי הוא משתין במיטתו? אם כן, מתגלה כאן (וגם בתיאור הלב הנסחט) זיקה לאיבר המין הגברי, אוצֵר "המכאוב הנפלא". ובהמשך לעיסוק באיפוק מתפתה המספר לנטוש לרגע את הזירה הסיפורית ולשטוח בפני הקוראת – פתאום ברוח פובליציסטית – הגיג על היחס בין אהבה למרחק.


המתח הכמו־מיני או הקדם־מיני ממשיך בקרבי הילד עד לשיבתו לבית הספר ביום ב'; או־אז הוא אינו מסוגל לשאת עוד את "הפצצה הטמונה בכיסי" ואת התנהגותו של חברו אדמירל. במנהגיו הנלוזים של האחרון – "הצצה" (למחברותיהם של תלמידים), והפגנת אי־התאפקות וזלילת "פתו" לפני ההפסקה – ניתן לראות מעין מופעים ילדיים של תאוותנות מינית בוגרת. ככאלה, הם מאיימים על גבריותו המתהווה של המספר וכך לא נותרת לו ברירה והוא "מפוצץ את הפצצה" ומכריז בפני חברו: "נתאהבתי בסנאית מכתה ב'."


כשהחבר טוען כי זהו שקר, לא נותרת למספר ברירה והוא נאלץ (הוא מדגיש כי הוא עושה זאת בחרדת קודש) להישבע שבועה משונה המתוארת כך: "תחילתה בביטוי שיעניש אותי… אך את סופה לא אעז לצטט – אוכל רק לציין כי ילדות לא נשבעו שבועה זו וגם מבחינה הגיונית לא התאים להן עניינה כל עיקר." הקוראת מהמרת כי חלקה השני של השבועה נוקב באופן זה או אחר – אולי מסולף או קרוב מצלולית – בשם איבר המין הגברי.


העניינים מתחממים. וכעת מבקש הילד למצוא מוצא (ופורקן), כותב את שמה של "סנאית" (תוך הרטבת האצבע ברוק) במחברת, והקוראת אינה רואה סביבה אלא עוד ועוד מופעים של איברי מין מטאפוריים וגם פחות מטפוריים. כי כשהמספר קולט, לזוועתו, ששכח להשביע את אדמירל לשמור את סוד אהבתו, הוא מתוודה כך: "ואני כיבדתיו בלבי במילה קצרה המתארת אותה חולשה לא-תכופר שבזכותה בא לו כינויו המביש." ואזכיר, אדמירל חשוד בהשתנה לילית חסרת שליטה. ושוב, כפי ש"הצצה" ו"זלילה" היו צורות ילדיות של תאוותנות גברית, בריחת שתן היא מעין מקבילה ילדית של שפיכת זרע.


5. נשיקה־נשיכה


סיומו של הסיפור במרדף המוביל לאקט אלים שאי אפשר שלא לפרשו כאונס. סנאית, המגלה כי כל ילדי בית הספר עוסקים ב"פרשיית האהבים", רודפת אחר המספר המוצא מקלט מפניה ב"חדר המלתחה", בין מעילים – הנחווים על ידו כ"תחליף התאבדות," המשמשים כיסוי ל"עירומו", כעת, כשסודו נחשף.


והנה מקצת התיאור: "יד חזקה הוציאתני מתחת כנפות איזה מעיל – עצמתי את עיני ונכנעתי לגורלי. שמעתי דברי זעם, חשתי גרמי אגרוף מוצק על גב־חוטמי, סטירת כף יד על לחיי … ידה אחזה בשערי ומשכה־זרקה את ראשי אחורנית ומטה. נאלצתי לכרוע על ברכיי, והיא לחצה בכאב רב את עורפי וצווארי בצבת מרפקה הכפוף." העינוי נקטע – לרגע – עם הופעתה של קיסיה, שמסולקת כמעט מייד. סנאית מרימה את ידה בשנית על הילד, ואז מתחוללת בו מטמורפוזה. "כעת שנאתיה," הוא מצהיר, מתוודה על צורך להעליבה ולהשפילה, אך כשהיא גוחנת מעליו והוא חש בהבל פיה, הוא מטיח בה: "זו אמת, אני אוהב אותך, ולא תעשי איתי ולא כלום!"


בשיא האינטימיות הגופנית, ובסערת הנפש החווה את התמזגות האהבה והשנאה, יודע הילד את שלפניו: הוא מבין שהפה הסמוך לו נפער כדי לנושכו (מכאן ניתן להסיק מה מקור הכינוי "סנאית") והוא אומנם ננשך אך החוויה מפתיעה אותו: "טעם מוזר היה לנשיכתה. היא לא הייתה מכאיבה כפי שציפיתי, או שמא היה זה כאב ממין מיוחד. בהשקיפי אחורנית על הזמן ההוא אני נאלץ להסיק כי סנאית הייתה מבוגרת בהרבה מכפי שנותיה. נשיכתה ארכה לאין קץ, דורות על דורות, חישבתי להיחנק. מתחילה היה זה סיגוף ואולם אחר כך, במידה שדור רדף דור, חלף הסיגוף ונותר משהו חדש – אך לא אדע לתאר מה טיבו.״


בין שמתכוון המספר לעונג, לפורקן, או להתפכחות, זהו רגע מטמורפוזי. שנים יחלפו עד שהילד יהיה לגבר, אך גבריותו הנצה מתוך הכרת העונג וידיעת ההשפלה שבהזדקקות לאישה וידיעת כוחה. ז'בוטינסקי הגדיר עצמו במסותיו כמעריץ נשים וראה אותן כמין החזק. "כל אישה בינונית היא אראלת," כתב ב"סיפור ימי".


הסצנה והסיפור כולו מסתיימים בכניעתו המוחלטת של הילד, המוטל על הרצפה לפני התוקפת שלו, פניו כבושים "באיזה מעיל־ילדה שנשר מן הקולב" – מטונימיה לנשיות עצמה ולצורך להיבלע בה. ברגע הזה מטיחה בו סנאית – בקול שלֵו, קר – בדיוק את אותן המילים שהטיחה בו בבית המרחץ : "אוי ואבוי לך אם תעשה זאת עוד פעם!"


ואין ספק שהוא יעשה זאת שוב ושוב. בצו הטבע.


"אין דבר, הרי גם אתה הרבצת בה כהוגן," מנסה לנחמו ידידתו הצעירה קיסיה. והמספר חותם את סיפורו כך: "היא ידעה כי אין זו אמת; אך אולי גם קיסיה היתה כבר אישה."


_________________________________________________________________________

פורסם בתאריך: ו' באלול תשפ"ג, 23 באוגוסט 2023

שהם סמיט היא סופרת, מתרגמת ומבקרת ספרות. כלת פרס ביאליק ופרס דבורה עומר לספרות ילדים.

16 צפיות0 תגובות
bottom of page