• בת שבע דורי קרלייה

מלח הארץ תוצרת חוץ: על הדר יהודי-עיראקי במשפחתי והפיכתו להדר ישראלי מזרחי

עודכן: 2 בנוב׳ 2021

"...הדר הוא התכונה אשר אין אתה יכול לרכשה על ידי אילוף או אימון, הוא תלוי קודם ברמתו המוסרית של האדם..." (ירמיהו הלפרין: "נימוס והדר אינם זהים", עיתון "חרות", 1957)

בת שבע דורי קרלייה | 2 בפברואר 2021

שלום וסועאד דורי - 1963
הוריי, שלום וסועאד דורי - 1963

המשפחות של הוריי היגרו לישראל מבגדאד ב- 1950.

מה קרה להדר היהודי-עיראקי במפגש עם המעברה ועם המדינה המפא"יניקית, שזה עתה נולדה? ברצוני לתאר שלושה אופנים שונים של הדר ישראלי מזרחי, אותם למדתי מסבתי, אבי ואימי. המשותף לשלושתם הוא הדרת כבוד, זקיפות קומה, ענווה, ערכיות והדר מוסרי, שלא התעמעמו במבחן ההגירה לישראל ולשפה העברית. בשלושתם התגלמו דבריו של ירמיהו הלפרין על ההדר הביתרי (מתוך מאמרו: "נימוס והדר אינם זהים", עיתון "חרות", 1957):


"...במקרה שיש צורך לעשות מאמץ החורג ממסגרת ההקרבה העצמית, בה יכול לעמוד בעל הנימוסין, נדרשת תכונת ההדר. איש בעל הדר פועל מדחף פנימי הנובע מ"רדיואקטיביות" מיוחדת. רדיואקטיביות זאת נובעת מנוכחותם של הערכים הנצחיים של הצדק והמוסר בליבם של אלה המהווים את עמודי התווך של האנושות כולה. את תגובתו של האדם, הנובעת מהקרנת הרדיואקטיביות הנ"ל הגדיר ז'בוטינסקי במילה עברית,- היחידה במינה - "הדר".
"...מי שאינו מפחד אינו יכול להיות גם אמיץ לב- ובדיוק כפי שאין ערך לרצון בלי הפעלת כח הרצון, כך אין ערך לנוכחותה של תכונת ההדר בנפשו של האדם כל עוד אין לו כוח-רצון מספיק כדי להתגבר על המכשולים הפסיכולוגיים, הרוחניים או הגשמיים למען שמור על נתיב הדרך, בו מובילו מצפונו- מצפנו"

ביטויו החיצוני של ההדר במשפחתי לא היה אירופי- בורגני גלותי, אלא מקומי ופשוט למראה (להוציא את אבי, אנגלופיל מושבע ששם אימו היה ויקטוריה, על חליפותיו, עניבותיו, מטפחותיו ונעליו המצוחצחות. בניגוד לאנגלים, בכיס מכנסיו המחויטים הייתה טמונה תמיד מִסְבַּחָה מקוצרת שרכש בעיר העתיקה, בה השתמש – נאמן למנהג יהודי ארצות ערב- כמשחק לגלל בידיים, בעיקר להפגת מתח ובעת ששיחק טַאוְלֵה, הלוא הוא שש-בש. מִסְבַּחָה מקוצרת היא מחרוזת תפילה מוסלמית שבה 33 חרוזים במקום 99, המסמלים את שמות האל. ס.ב.ח=שבח בעברית).


דרך האופנים המשפחתיים של הדר ישראלי מזרחי (ובו בזמן אוניברסלי), אנסה להתחקות אחר טיבו החמקמק של ההדר כמהות ולבחון את גלגוליו המזרח תיכוניים.


1. הדר שלם במציאות שבורה: סבתי

שמה של סבתי מצד אימי, נָעִימָה ז"ל, שיקף את מידותיה: "שְׁלֵוָה / שבעת רצון / רוגעת". נעימה (לבית רחמים) נולדה בבגדאד בשנת 1915 והתייתמה מאם בילדותה. היא התחילה לעבוד בגיל 10 כעוזרת בבתי עשירים ולתפקד כאם לאחיה הקטנים. היא נישאה למשה זכאי ונולדו להם שלושה ילדים: שני בנים (יעקב ומנשה) ובת זקונים- אמי סועד (לימים כרמלה), שנולדה עשרה ימים לאחר הפַרְהוּד (פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד בחג השבועות, 1-2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים ונפצעו כ-2,000. השכנים המוסלמים של סבי וסבתי הגנו על המשפחה מפני הפורעים). שנים ספורות לאחר נישואיו לסבתי, נולד לסבי בן נוסף מפרשת אהבים מחוץ לנישואים, פואד שמו. ב- 1948 נכלא סבי באשמת ריגול עבור הציונים והיה אסיר ציון בבגדאד במשך שבע שנים.


בשנת 1950, בגיל 35, כשמשה בעלה אסור כבר שנתיים בכלא באשמת ריגול עבור הציונים (ולפניו עוד חמש שנים ארוכות כאסיר ציון), עלתה נעימה לבדה לארץ מבגדאד עם שלושת ילדיה הביולוגיים ועם פואד, בנו הנוסף של סבי (שאמו חלתה ולא יכלה לגדלו). פואד נשלח להתחנך בקיבוץ זמן קצר לאחר הגעתם ארצה. סבתי גידלה את ילדיה לתפארת בתנאים הקשים של מעברת תלפיות בירושלים. לאחר ארבע שנות מגורים באוהל ואז בפחון במעברה, עברו כולם להתגורר בשיכונים לעולים חדשים בקטמון ו', תת-שכונה של קטמונים (עד למלחמת ששת הימים הייתה קטמונים שכונת סְפָר על הגבול הירדני, שהתגוננה אל מול התקפות הירדנים ומכאן שמה העברי הרשמי- גוננים). סבתי עבדה ימים כלילות בכדי לפרנס את ילדיה ודאגה שיקבלו השכלה וירכשו מקצוע. כל זאת ללא בעל לצדה, ללא ידיעת השפה העברית, ללא חסכונות או קשרים כלשהם בארץ. נעימה הייתה העוגן והמרכז של המשפחה המורחבת, גם לאחר שסבי השתחרר מן הכלא העיראקי (שבו זכה למעמד של כבוד בין האסירים והסוהרים) והגיע לארץ בשנת 1955. בביתה הקטן ברחוב ניקנור הייתה מכינה מדי שבוע מאכלים עיראקיים מסורתיים לשבת עבור שלושת ילדיה ומשפחותיהם (שישה עשר במספר, כולל עשרה נכדים).


סבתי, אימי ודודיי במעברת תלפיות - 1953
סבתי, אימי ודודיי במעברת תלפיות - 1953

המעבר לארץ יצר שבר עמוק בחייה של סבתי שומרת המצוות: היא מעולם לא הפסיקה להתגעגע לשכונת ילדותה בבגדאד, למנהגים ולמסורות הייחודיות שעליהן גדלה, לבית. הארץ המובטחת לא הפכה לבית במובן המלא והשלם של המילה. היא לא הייתה בת בית בעברית (כפי שהיו ילדיה ונכדיה). העברית שלה הייתה רצוצה ועד יום מותה דיברה בעיקר ערבית עיראקית בניב יהודי והאזינה לתחנות רדיו ערביות. במובן מסוים, ישראל וירושלים היו הגלות עבורה. היא חיה במעין מובלעת יהודית-ערבית יחד עם שכנותיה המצריות והעיראקיות ברחוב ניקנור, אירחה אותן ל"צ'אי מחאדר" עיראקי (תמצית תה העשויה מתערובת עלי תה ציילוני וגרגרי הל המתבשלת בקומקום קטן המכונה "קורי") והתארחה בבתיהן. גדלתי על תבשיליה של סבתי, תוך התבוננות בהדר וזקיפות הקומה שקרנו ממנה למרות נסיבות חייה. סבתי גילמה בחייה את מילותיו של ירמיהו הלפרין (עמ' 1): "במקרה שיש צורך לעשות מאמץ החורג ממסגרת ההקרבה העצמית, בה יכול לעמוד בעל הנימוסין, נדרשת תכונת ההדר". היא הייתה "אישה בעלת הדר הפועלת מדחף פנימי הנובע מ"רדיואקטיביות" מיוחדת".


השיר לזכרה של סבתי, "נעימה בת שמחה", נכתב בהשפעת המיתולוגיה של מסופוטמיה (עיראק של ימינו). הוא כתוב במתכונת המיתוס של ירידת הָאֵלָה הַשוּמֵרִית אִינַנַּה לַשְׁאוֹל בתרגומה של ש.שפרה. אִינַנַּה, אֵלָת האהבה, הפריון והמלחמה ומלכת השמיים והארץ במיתולוגיה המסופוטמית, ידועה גם בגלגולה כאישתר הבבלית.


נָעִימָה בַּת שִׂמְחָה


שִׁירִי, אֵלָה, עַל קָרְבָּן נָעִימָה בַּת שִׂמְחָה, שֶׁמִּבַּגְדַד אֶל גָּלוּת יְרוּשָׁלֵם שָׂמָה פָּנֶיהָ,

מִבֵּיתָהּ עִם מִזְוָדָה, סָדִין לָבָן צָרוּר וְאַרְבָּעָה יְלָדִים אֶל גָּלוּת יְרוּשָׁלֵם שָׂמָה פָּנֶיהָ,

נָעִימָה, מִטּוֹב שִׁבְתָה בְּבֵיתָהּ אֶל גָּלוּת יְרוּשָׁלֵם שָׂמָה פָּנֶיהָ,

נָעִימָה, הָלְכָה מֵעִם נָהַר גַּן עֵדֶן, מֵעִם אֶרֶץ יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם,

הָלְכָה מֵעִם הַדֶּקֶל הַמֵּצֵל עַל הַבַּיִת, מֵעִם החִדֶּקֶל, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם,

הָלְכָה מֵעִם הכִּפְכִּיר' בְּתוֹךְ-תּוֹכֵי בֵּיתָהּ, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם, כִּפְכִּיר' = כף להיפוך ולמזיגת אורז מבושל

הָלְכָה מֵעִם הָר'וּח בְּתוֹךְ-תּוֹכֵי אֲרָם נַהֲרַיִם, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם, ר'וּח = נשמה וגם רוח

הָלְכָה מֵעִם הַקִּסְמִי בְּתוֹךְ-תּוֹכֵי הַקִיפִיל, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם, קִסְמִי = גורל / קִיפִיל = מנעול

הָלְכָה מֵעִם הַשִׁיבָּאק בְּתוֹךְ-תּוֹכֵי בַּבֵל, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם, שִיבַּאק = חלון

הָלְכָה מֵעִם הַקָמָר' בְּתוֹךְ-תּוֹכֵי הַסָמָא, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם, קָמָר' = ירח / סמא= שמיים

הָלְכָה מֵעִם הַנָגְ'מִי בְּתוֹךְ-תּוֹכֵי הַלַּיְל, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם, נַגְ'מָי= כוכבים

הָלְכָה מֵעִם הַשַׁמְס בְּתוֹךְ-תּוֹכֵי הַשְׁמִיע, יָרְדָה אֶל יְרוּשָׁלֵם, שַמְס = שמש.

חָגְרָה במתניה פִּדְיוֹן חֵרוּתָהּ וְשַׁרְשֶׁרֶת זָהָב,

לִקְּטָה פִּדְיוֹן חֵרוּתָהּ, בְּמוֹ יָדֶיהָ נָשְׂאָה אוֹתוֹ,

לָקְחָה כָּל הֲמוֹן פִּדְיוֹן חֵרוּתָהּ אֲשֶׁר תַּחַת רַגְלֶיהָ,

חָבְשָׁה לְרֹאשָׁהּ אֶת הַמִּטְפַּחַת,

לָקְחָה בְּיָדָהּ אֶת טַבַּעַת הַנִּשּׁוּאִים שֶׁל בַּעֲלָהּ אָסִיר צִיּוֹן,

עָדְּתָה עַל צַוָּארָהּ חֲרוּזֵי בַּרְזֶל חֲרוּטִים,

קָשְׁרָה עַל חָזָה אֶת מַנְעוּל הַבַּיִת,

עָטְתָה עַל גּוּפָה שְׁכָבוֹת בְּגָדִים מִתַּחַת לַעָבַּאִיִי, עָבַּאִיִי= כיסוי ארוך לגוף האשה ליציאה מן הבית

קָרְעָה אֶת הַפַּרְדָה מֵעַל בֵּיתָהּ, פַּרְדָה= וילון

קִעְקְעָה אֶת רוּחַ הַצ'וֹל עַל מִצְחָה, צ'וֹל=מדבר

עָנְדָה עַל יָדָהּ צמידי זָהָב,

אָחֲזָה בְּיָדֶיהָ אֶת יְלָדֶיהָ כְּעֵין הַתַּרְשִׁישׁ.

הָלְכָה נָעִימָה אֶל יְרוּשָׁלֵם.

קוּבֶּה אָדֹם (מתוך ספרי: "נפש, חשבון", הוצאת מקום לשירה, 2015)


כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

תָּלוּי בְּ

סִיר מָרָק

קוּבֶּה אָדֹם

שֶׁל סָבָתִי נָעִימָה.


שִׁפְתִי אֶת הַסִּיר וְגַם צְקִי בּוֹ מַיִם

לְקָרֵב אֶת נְהָרוֹת בַּבֵל אֶל נְכָדַיִךְ,

נֹחַם בְּגָלוּת יְרוּשָׁלַיִם.

דָּאר-אִל-יַהוּד נֶעֶלְמָה כְּבָר מִזְּמַן.

גַּם יָדַיִךְ אֵינָן. יָדֶיהָ שֶׁל אִמִּי

חוֹצוֹת סָהַרוֹנֵי סֶלֶק, מְלַטְּשׁוֹת

יַהֲלוֹם סֹּלֶת מִגַּרְעִינֵי הַחִטָּה,

מוֹסְרוֹת אֵלַי סוֹדוֹת מֶשֶׁךְ.


דָּאר-אִל-יַהוּד: "חצר היהודים". אחת משתי שכונות היהודים בבגדד.


סבי וסבתי משה ונעימה זכאי, ואימי סועאד דורי - 1969

2. הדר היברידי פמיניסטי: אמי

אמי, סועאד (=שמחה, מזל טוב), בתה של נעימה, (נ. 1941), כונתה "הזמיר" בבית הספר היסודי בבגדאד, בשל קולה הערב. מנהל בית הספר היה נוהג להוציאה מכיתתה באמצע שיעור בכדי שתשיר לכיתות האחרות וכך התאהבה עוד יותר בשירה, שבזכותה הייתה פטורה מלהשתתף בכל השיעורים. היא חלמה להיות זמרת.


כשהגיעה לארץ, שֻׁנָּה שמה לכרמלה על ידי פקיד ההגירה במחנה המעבר עתלית. אמי השתמשה בשם כרמלה עד הגיעה לגיל חמישים וחמש. סבתי, שרצתה שלבתה יהיה מקצוע ראוי, כיתתה את רגליה לבית הספר לאחיות בעין כרם וביררה בעברית רצוצה מהם תנאי הקבלה. כך הפכה אמי לאחות רחמנייה, מקצוע שהלם אותה עד כדי כך, שהילדים שקיבלו ממנה חיסון היו שואלים אם אפשר לקבל עוד אחד... היא הייתה מוקפת מחזרים ולבסוף התחתנה עם אבי, שלום דורי ז"ל, בשנת 1964.


במקביל להצטיינותה המקצועית, הייתה אמי בת מסורה ו(עודנה) אֵם מסורה והייתה חברה פעילה בוועד ההורים הארצי במשך שנים רבות. אמי, שגדלה במשפחה מסורתית שמרנית, לא קראה מימיה תיאוריות פמיניסטיות, אך הייתה פמיניסטית הלכה למעשה, מתוך הכרה פנימית עמוקה בשוויון זכויות (וחובות) בין נשים וגברים, בזמנים בהם היה נהוג שגם לאישה עובדת לא יהיה פנקס צ'קים או גישה לחשבון הבנק המשותף לה ולבעלה. הנוהג היה שאישה מבקשת כסף מזומן מבעלה עבור הוצאות משק הבית. לאמי היה פנקס צ'קים. לאחר שילדה את אחותי ואותי, דרשה מאבי (בנועם האופייני לה) שייקח חלק במטלות הבית, מפני שגם היא עובדת לפרנסת המשפחה ואין הצדקה לכך שתעשה את כל עבודות הבית לבדה. וכך היה. דרישה כזו נחשבה מהפכנית במשפחה מזרחית מסורתית בישראל של 1970.


בגיל 55, חמש שנים לאחר שהתאלמנה, בעידודה של אחותי (דוקטורית למוסיקולוגיה), חזרה אימי לשיר. היא למדה בבית הספר למוסיקה מן המזרח בירושלים אצל המלחין ונגן הַעוּד סמיר מח'ול, שלאחר ששמע אותה בפעם הראשונה פסק: "את לא צריכה ללמוד" והיה אחד המלווים הראשונים שלה בקונצרטים הרבים בהם הופיעה. ברבות השנים, הופיעה יחד עם אחותי בישראל, פלסטין ובמוזיאון הבריטי בלונדון, כמעט תמיד חינם אין כסף. היא דאגה לכך שהנגנים יקבלו שכר ואף פעם לא דרשה תשלום. שיר הערש שזכרה מילדותה, "דילילול", שהועלה ליוטיוב, זכה לתגובות נרגשות של צופים מישראל ומארצות ערב, כולל עיראק. לצפייה בשיר.


שנה לאחר שהחלה ללמוד בבית הספר למוזיקה מן המזרח (וארבעים ושבע שניים לאחר שפקיד ההגירה שינה את שמה לכרמלה), הודיעה אמי לכל מכריה שהיא חוזרת לשמה המקורי, סועד. בגיל 69 חלתה אימי בסרטן ועברה באחת אל צִדּוֹ השני של המתרס, "מאחות לפציינטית", כדבריה. היא התמודדה עם המחלה ועם הטיפולים הקשים באופן מעורר השראה, באצילות וזקיפות קומה. לאחר שהחלימה, חזרה לשיר ולהופיע.


שירים לא כתובים (מתוך ספרי: "נפש, חשבון", הוצאת מקום לשירה, 2015)


הַמִּלָּה סַרְטָן

לֹא הָפְכָה לְשִׁיר

כָּל כַּמָּה שֶׁהָפַכְתִּי בָּהּ

בְּעֵת שֶׁהִסְפָּגְתִי אֶת מִצְחֵךְ

וְעָנִיתִי לְרוֹפְאִים מִתְחַלְּפִים: "הַבַּת שֶׁלָּהּ".


לֹא הָפְכוּ לְשִׁירִים:

מִּלִּים שֶׁנָּשְׁרוּ עִם תַּלְתְּלַיִךְ,

הָאִסּוּר הָרְפוּאִי לְנַשֵּׁק אֶת נֵכְדֵּךְ

אוֹ לְהִתְחַמֵּם בְּאוֹרְשֶׁמֶש,

עֲיֵיפוּת הַמְּחַטִים הַנִנְעָצוֹת וְנִשְׁלָפוֹת

לְלֹא הֶרֶף מִוְּרִידִים נְבוּלִים.


הַיָּמִים נֶעֶרְמוּ זֶה עַל זֶה,

אֲרוּחוֹת בּוּשְׁלוּ, אַךְ לֹא נֶאֶכְלוּ.

כַּדּוּרִיוֹת לְבָנוֹת נִסְפְּרוּ שׁוּב וָשׁוּב,

כַּאֲבָנִים טוֹבוֹת.

הַמְתָּנָה בְּמִסְדְּרוֹנוֹת קָשִׁים

הָפְכָה לְשִׁיר בְּשָׂפָה שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי.


לָאַחֲרוֹנָה, צָמַח שְׂעָרֵךְ

בְּאָפֹר, שָׁחֹר וְלָבָן,

הוֹלֵם אוֹתָךְ

כְּשִׁיר

קָצָר.


שלום וסועאד דורי - 1966
הוריי - 1966

3. אחדות הניגודים (או: מלח הארץ תוצרת חוץ): אבי

אבי, שלום דורי ז"ל (1935-1990), בנם של ויקטוריה והרב אהרון דורי (שהיה גם שוחט ומורה לעברית), עלה לארץ מעיראק עם הוריו, שבעת אחיו ואחותו בגיל 15. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאחיו הבכור של אבי, רחמים, שהיה בן 26 בשנת 1950, סירב לעלות לארץ ממניעים סוציאליסטים. סבי הודיע לו שאם לא יסכים לעלות, כל המשפחה תישאר בבגדאד, מפני שהוא מסרב לעלות לישראל בלי בנו בכורו (לאחר עלייתם, היה רחמים חבר במפ"ם, יד ימינם של מאיר יערי ויעקב חזן ונואם בחסד. מפלגת מפא"י הציעה לו מושב בכנסת אם יערוק לשורותיה, אך הוא סירב לבגוד בעקרונותיו).


אבי עבר ממעברת תלפיות לקיבוץ מעיין ברוך ואז, לאחר גיוסו לצה"ל, לשכונת קטמונים בירושלים, אליה עברו הוריו. הוא היה הקצין הראשון בשכונת קטמונים: בתחילה קצין תותחנים שלחם במבצע קדש ולאחר מכן קצין מודיעין ביחידת 504, בה שירת 20 שנה (הוא היה בקיא בדיאלקטים שונים: המצרי, השאמי והעיראקי. שפת אימו, שעם העלייה לארץ הפכה לשפת האויב, הייתה למקור גאווה וכבוד בעבודתו). הוא עבד שנים ארוכות כסגן מנהל בנק לאומי בסניף מחנה יהודה, לשם נהג ללכת בחולצת כפתורים לבנה, חליפה ועניבה.


הוא היה איש ספר ורוח (קירות הסלון בביתנו היו עמוסים במדפי ספרים בעברית וערבית), אוטודידקט, אינטלקטואל, שחקן שש בש בלתי מנוצח, אנגלופיל נלהב שחינך את אחותי ואותי לאהבת מוזיקה קלאסית והתרבות האנגלית. מעריץ מושבע של צ'רצ'יל וחובב ספרי הסטוריה צבאית, צבר עיראקי משופם ולבן עור שנשרף תדיר בשמש הירושלמית והילך בירושלים בגרביים קצרים וסנדלים בקיץ ובכובע פרווה בחורף. הוא היה עדין נפש, בקיא ביצירות בטהובן ובשיריה של פיירוז, הזמרת הלבנונית הנערצת, ידידם של מוכרי הספרים במזרח ירושלים, נערץ על ידי לקוחותיו בבנק, שאהבו את נועם הליכותיו והכבוד שנהג בכל אדם. אבי היה מערכניק מאוכזב, שהאמין ששלום הוא אפשרות ריאלית והכרחית להמשך החיים כאן. הוא שירת כקצין מודיעין עד התקף הלב הראשון שבו לקה בגיל 45 ועבד בבנק לאומי עד מותו בטרם עת מהתקף לב שני בגיל 55. רק לאחר מותו גילינו את הצל"ש שקיבל במבצע קדש ואת תעודות ההוקרה על פועלו הצבאי והאזרחי.


בדומה לְאֶחָיו, היה אבי "יותר ישראלי מישראלי" מחד גיסא ומאידך גיסא שימר ושמר על מסורות עיראקיות- יהודיות. דודיי, אחיו של אבי, עשו גם הם חַיִל: אחד שירת בתפקיד בכיר בשב"כ, השני היה סא"ל וראש ענף ההסרטה ביחידת דובר צה"ל, השלישי עובד סוציאלי בכיר, שנבחר להיות שליח הסוכנות היהודית בארה"ב מספר פעמים, הרביעי היה מהנדס טיסה בחיל האויר, שהשתתף במבצע אנטבה ולאחר שירותו הצבאי היה טייס בארקיע, החמישי סא"ל בצנחנים ומפקד בית ספר לצניחה, השישי מנהל חשבונות...


אני מכנה את דודיי ואת אמי "מלח הארץ תוצרת חוץ". את סבתי נעימה איני מכנה כך, מפני שהיא סירבה לאמץ את העברית ואת תכתיבי הצבריות המתהווה שאימצו ילדיה. היא נותרה איתנה בזהותה היהודית-עיראקית.

ההדר הז'בוטינסקאי כמהות אינטרינזית באמי, אבי ודודיי לא השתנה עם המעבר לארץ, רק שינה את צורתו והפך להיברידי במפגש בין שני העולמות המזרח תיכוניים- עיראק וישראל


הֲוָיָה וזמן (מתוך ספרי: "נפש, חשבון", הוצאת מקום לשירה, 2015)


אַבָּא, אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמָּקוֹם שֶׁאָסוּר הָיָה לְךָ לַעֲמֹד.

מְדַבֶּרֶת גֶּרְמָנִית כִּשְׂפַת-אֵם חוֹרֶגֶת וְעַרְבִית עִילֵגֵת,

הַהוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת מֵאָז מוֹתָהּ שֶׁל סָבְתָא.

בַּשִּׁעוּר הָרִאשׁוֹן בַּחוּג לְסִפְרוּת גֶּרְמָנִית, דּוֹקְטוֹר נִירָאד

חִיֵּךְ וְשָׁאַל: "אֲבָל אֵיךְ הִגַּעְתְּ לְכָאן?"

יָשַׁבְתִּי עַל סַפְסָלֵי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הַחוֹפְשִׁית בְּבֶרְלִין

וְעַל גְּדַת נָהָר הַשְׁפְּרֵה וְלֹא בָּכִיתִי בְּזוֹכְרִי אֶת צִיּוֹן. שָׁכַחְתִּי

מֵאַיִן אֲנִי בָּאָה וְיָדַעְתִּי רַק לְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת: רָחוֹק

כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מִבַּבֵל. בְּבוּרוּתִי הֶעֱדַפְתִּי

אֶת כְּתָבֵי הַייְדֵּגֵר עַל פְּנֵי הַהֲוָיָה וְהַזְּמַן שֶׁל הַבַּיִת.

אָהַבְתִּי אֶת הַסְוִויטוֹת לְצֶ'לּוֹ שֶׁל בָּאךְ זְמַן רַב לִפְנֵי שֶׁהִפְסַקְתִּי

לִקְרֹא לפָרִיד אִיל אַטְרָשׁ "רַעַשׁ".

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי מִתַּרְדֶּמֶת אֵירוֹפָּה וַעֲבוֹדַת שָּׂפָה זָּרָה,

מַלְּאוּ כְּבָר עֶשֶׂר שָׁנִים לְמוֹתְךָ וְלֹא הִסְפַּקְתִּי. לֹא הִסְפַּקְתִּי.

אֶת חֲתָנְךָ הַפְלֵמִי לֹא פָּגַשְׁתָּ, גַּם לֹא אֶת נֶכְדְּךָ בָּהִיר הַשֵּׂעָר.

הוא נִּקְרָא עַל שִׁמְךָ וּמַבָּטְךָ טָמוּן בְּעֵינָיו כִּסְגֻלָּה.

הוּא אוֹהֵב חַמְסִין וְעָמִיד בִּפְנֵי כְּפוֹר. כָּמוֹנִי, אַבָּא,

הוּא מְפַטְפֵּט אֵירוֹפֵּאִית שׁוֹטֶפֶת, אוֹהֵב לְנַגֵּן בְּכִנּוֹר. כָּמוֹךָ,

שָׁר בְּלִי זִיּוּפִים שִׁירִים שֶׁל אוּם כּוּלְת'וּם, מֵהַתְחָלָה עַד הַסּוֹף.


נקישות בְּחַלּוֹן הָעֶרֶב


אָבִי חָזַר מִן הַעֵבֵר הַשֵּׁנִי כְּגֶשֶׁם.

בַּמָּקוֹם הַפָּנוּי לְאוֹרֵחַ

אֲנִי מְנִיחָה צַלַּחַת רֵיקָה, מַזְלֵג, סַכִּין

וּמְשַׁעֶרֶת כִּי לֹא יִשָּׁאֵר זְמַן רַב.

הַמֵּתִים אֵינָם יְדוּעִים בְּרָעַבוֹנָם לְאֹרֶז לָבָן וְעֲדָשִׁים.

כְּתָמִיד, יַעְדִּיף לִקְרֹא בָּ"אֲהָבִים וְגֶשֶׁם" שֶׁל נָגִיבּ מָחְפוּז

שֶׁקָּנָה בְּכְרִיכָה רַכָּה בָּעִיר הָעַתִּיקָה לִפְנֵי שָׁנִים.

זִכְרוֹנוֹת נֶאֱסָפִים אֶל הַשֻּׁלְחָן כְּתָּבְשִׁילֵי כֹּחַ:

יָדָיו הָרְחָבוֹת שֶׁל אָבִי אוֹחֲזוֹת בְּיָדִי וּבְיָד אֲחוֹתִי,

אוֹחֲזוֹת בְּמַחֲרֹזֶת הַמִּסְבָּחָה, בַּמִּקְטֶרֶת, בַּסְּפָרִים,

בְּאוֹתָהּ עֲדִינוּת הַשְּׁמוּרָה

לִדְבָרִים שְּׁבִירִים.

 

בת-שבע דורי-קרלייה היא מנחת סדנאות כתיבה יוצרת בבתי ספר ועורכת שירה. שיריה ותרגומיה ראו אור בכתבי עת ובעיתונים. זכתה בפרס הליקון ע"ש רמי דיצני למשוררים בתחילת דרכם.



20 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול