• קובי דנה

בין התבוללות, גלות וגאולה | מאת קובי דנה

עודכן: לפני 4 ימים

מנקודת מבט ציונית מהווה סיפור מגילת אסתר את ההכרה המחודשת בזהות היהודית ואת העדות לאיום המתמיד לקיומו הפיזי של העם היהודי בגלות

עיון ציוני במגילת אסתר | קובי דנה, פורים תשפ"ב


"שנאת ישראל כמוה כעץ. כשהוא בשלכת, עליו אומנם נושרים,

אבל גזעו ושורשיו עומדים על מקומם, וצוררי ישראל החדשים,

ניניו של המן הרשע, שלא מתו, אוחזים בבסיס האילן."

~ נחום סוקולוב, שנאת עולם לעם עולם (1882)


פורים הוא חג שמח, "משנכנס אדר מרבין בשמחה" אמרו חז"ל, אך היה קרוב מאוד להיות ליום זיכרון לאומי, "הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" כנאמר במגילת אסתר (פרק ט', פס' כ"ב). אולי זוהי האירוניה של תולדות ישראל במיטבה: במקום חורבן – גאולה; ובמקום אסון – חג. אנו עם הקצוות – אפשרות של אמצע אינה, "למות או לכבוש את ההר" כשיר בית"ר של ז'בוטינסקי. בקריאת מגילת אסתר אנו מבחינים בשני היבטים ששבים וחוזרים במסקנה הציונית המודרנית – ראשית, ההתבוללות וההכרה המחודשת בזהות היהודית: יהודים שהתבוללו, או השתלבו, בתרבות העמים הזרים ושבו לזהותם בעקבות גורמים חיצוניים, כלומר, בעקבות שנאה וגזירות השבים ומזכירים להם את יהדותם; ושנית, האיום הקיומי בגלות: המסקנה כי הקיום הפיזי של העם היהודי בגלות נתון באופן מתמיד תחת איום.


בין התבוללות להכרה מחודשת בזהות היהודית

נתחיל במסקנת ההתבוללות והזהות היהודית. במגילת אסתר מתואר מרדכי כיהודי השואף להשתלב בחברה הפרסית בה הוא חי, זאת מעיד כבר שמו, "אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ--אִישׁ יְמִינִי. ואֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם" (פרק ב, פס' ה). אמנם מרדכי היה יהודי אך שמו לא. עד ימיו, היה זה שם לא יהודי שאומץ משם האליל מרדוך. רק לאחריו אומץ השם כיהודי. גם שמה של אסתר לא היה עד אז שם יהודי, לכן כל זמן שלא גילתה, לא ידעו שהיא יהודייה. שמה היהודי היה הדסה, "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר" (פרק ב', פס' ז). כאשר ממנה המלך אחשוורוש פקידים שיביאו לשושן הבירה "נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת, טוֹבוֹת מַרְאֶה" (פרק ב, פס' ב) מכל רחבי הממלכה, במטרה למצוא לו אישה חדשה במקום ושתי, בין הנשים הרבות המובאות אליו, ישנה גם אסתר, אשר בהוראת מרדכי אין היא חושפת את מוצאה היהודי, "לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ: כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ, אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד" (פרק ב', פס' י). הניסיון להשתלב בחברה הנוכרית בה חיו והצנעת זהותם היהודית על ידי אימוץ שם לא יהודי, היה לאורך הדורות מאפיין מובהק (חיצוני אמנם, אך המצביע גם על ממד פנימי של אימוץ תרבות זרה) בניסיונם של יהודים להשתלב כאינדיבידואלים בקרב העמים כדי לבטל את תחושת הזרות והניכור, שנלוו אליהם יותר מ'תחושות' אלא לעתים קרובות גם יחס משפיל.

מתוך הסתכלות ציונית-מודרנית, סיפור ניסיון השתלבותם של מרדכי ואסתר בחברה הפרסית מזכיר לנו את ניסיון השתלבותם של יהודי העת החדשה, בעיקר יהדות האמנציפציה של מרכז-מערב אירופה, אבל גם של היהדות המרכזית דאז, זאת ששכנה בגבולות האימפריה הרוסית המזרח-אירופית. אחד היהודים הללו, משה לייב ליליינבלום, מראשוני הציונות ותנועת חיבת ציון (נוסדה ב-1884), שהשתלב בחברה הרוסית והיה ליהודי משכיל, כתב בחיבורו על 'תחיית ישראל על אדמת אבותיו' (1881) כי "הננו חושבים אותנו בצדק לאזרחים, פה נולדנו, פה קבלנו חנוכנו, פה הבאנו מעט או הרבה תועלת [...] אין אנחנו רגילים לחשוב את עצמנו לזרים, אך ההיסטוריה, הגבלת הזכיות והרעמים מזכירים אותנו את הדבר הזה, ששכנינו האזרחים אינם חפצים לשכוח אפילו רגע אחד."

כמו ה'רעמים' (פוגרום ה'סופות בנגב' של 1881) שרעמו על יהדות האימפריה הרוסית והכריחו אותם לשוב לזהותם היהודית (מי ברצון ומי שלא), כך הייתה גם מזימתו של המן להשמדת יהודי האימפריה הפרסית, שמביאה את מרדכי ואסתר להכרה המחודשת בזהותם היהודית. במשתה השני שעורכת אסתר, שואל אחשוורוש בפעם השלישית מהי בקשתה ויינתן לה עד חצי המלכות, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן--מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְתִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ" (פרק ז, פס' ב). אז היא מבקשת להציל את חייה ואת חיי עמה, "וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וַתֹּאמַר--אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב: תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד" (פרק ז, פס' ג-ד). בכך מגלה אסתר את מוצאה היהודי שהסתירה עד כה מהמלך, "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל, וְרָאִיתִי, בָּרָעָה, אֲשֶׁר-יִמְצָא אֶת-עַמִּי; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי, בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (פרק ח', פס' ו), מתייפחת אסתר כלפי אחשוורוש.


תיאודור הרצל, יהודי מודרני שהשתלב בחברה המערבית והיה למייסד התנועה הלאומית היהודית המודרנית, הכיר בכך ש"עם אנחנו, והאויב עושה אותנו לעם, אם נחפץ או לא; תמיד היה כן בדברי-ימינו. בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת, ופתאום יגלה לעינינו כוחנו" (פתרון לשאלת היהודים, 1896). עוד הוסיף: "תנועתנו היא ילידת הצער, צער היהודים בכל העולם" (הקונגרס הבזילאי, 1897). כמו במגילת אסתר, כך גם בעת המודרנית, העם היהודי נזקק לקריאת השכמה.


גלות ואיום קיומי

כעת למסקנת הגלות והסכנה הקיומית שבה. השנאה לעם ישראל מלווה אותו כמעט מיום היוולדו. מהרגע שנבדל אברהם אבינו באמונתו המונותיאיסטית, דרך עבדות מצרים, אשור ופרס, ההלניסטים והנוצרים ועד האנטישמיות המודרנית, בכל דור ועל כל מעצמותיו ניתן למצוא חוקים, תקנות ורדיפות של היהודים. אומנם אין כל תקופה שווה לאחרת במידת הגזירות שהופנו כלפי עם זה ובמידת הנסיבות שהניעה אותה, אולם אם נחקור היטב נמצא כי בכל דור היו שניסו למנוע ממנו את זכותו היסודית, שלה זכו יתר העמים, לשמור על אמונתו ועצמאותו. בספרו 'שנאת עולם לעם עולם' (1882), ניתח נחום סוקולוב, נשיאה החמישי


של ההסתדרות הציונית ומחלוצי העיתונות העברית, את מקורות השנאה היוקדת לעם היהודי וטען כי יהיו הסיבות אשר יהיו השנאה היא אותה שנאה נצחית: "שנאת ישראל כמוה כעץ. כשהוא בשלכת, עליו אומנם נושרים, אבל גזעו ושורשיו עומדים על מקומם, וצוררי ישראל החדשים, ניניו של המן הרשע, שלא מתו, אוחזים בבסיס האילן. [...] מניסיון חיי היומיום עולה, ששנאת ישראל עדיין קיימת. וגם אם שינתה צורה ונחלשה והיא איננה מושכת כמו שהייתה בעבר, בכל זאת היא לא הסתיימה, אלא היא מסתתרת. [...] האמונה שעל ידי תיקון מסוים או הטבה כלשהי במצבו החומרי והמוסרי של עמנו נביא להפסקה מוחלטת של השנאה היא מגוחכת." (עמ' 19, 98).

במשך מאות שנים היה העם היהודי בגלות. במשך מאות שנים נרדף על-ידי עמים שונים בשל טענות שונות שהמשותף להם הוא קנאות דתית, בורות, שנאה על רקע חברתי כלכלי או לאומנות רדיקלית ולעתים כולם שימשו יחד בערבוביה. לא אחת היו טענותיהם של הרודפים סותרות זו את האחרת, אולם המטרה קידשה את האמצעים וכל סיפור בדים ורמייה ששימש עילה מספקת לרדיפת היהודים הפך מיד לאמת קדושה ועובדה היסטורית. כך היה בפרעות דמשק (1840) כאשר עלילת דם שהופצה בדמשק שבסוריה לאחר שנזיר צרפתי ומשרתו המוסלמי נעלמו, והשלטונות האשימו את היהודים בהריגתם לצורכי פולחן. וכך היה בסופות בנגב שבדרום האימפריה הצארית (1881) כשלאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, הובילו את ההסתה עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון נגד היהודים כאחראים לרצח.


היסטורית התלאות והרדיפות של עם ישראל לא התחילה בימי המוסלמים וגם לא בימי הנוצרים אלא עוד לפני כן, עוד מימי פרעה ועבדות מצרים כפי המסופר בספר שמות סבל עם ישראל רדיפות וגזרות קשות: "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל-עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל-עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה." (שמות, א', ז'-טז').

התנועה הציונית והקמתה של מדינת ישראל מהווים פתרון שונה מזה העולה במגילת אסתר, שכן על אף המעשה האקטיבי שנוקטים מרדכי ואסתר להצלת העם, הם עדיין תלויים בחסדי המלך, "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל-הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (פרק ח, פס' ח). זאב ז'בוטינסקי, אבי הציונות הליברלית, כתב באחד ממאמריו הראשונים על הפעולה העצמית והאקטיביזם כמהותו של האידיאל הציוני, "אסור לחשוב כי הציונות נודדת על פני הדרכים ומושיטה ידה לבקש מכל עובר אורח נדבת אהדה. אנו קודם כל זוכרים היטב, כי לא אהדתם של אנשים מן הצד היא שתושיענו, אלא פעולתנו העצמאית" ('מבקרי הציונות', 1903). ובמאמרו 'ציונות וארץ ישראל' (1904) כתב כי "תולדות הגלות היהודית מספרות לא את מעשיהם של היהודים עצמם אלא את מה שעשו בהם זולתם [...] ידי זרים עצבו את תולדותינו, ואילו אנו היינו רק הצד המקבל, הסביל".



המסקנה הציונית של מגילת אסתר

מגילת אסתר מגלה לנו, אפוא, שתי מסקנות ציוניות מרכזיות – האחת היא כי אינך יכול לברוח מזהותך היהודית, וגם כשכבר נדמה לך שעלה בידך, יזכירו לך 'הרעמים' של שונאי ישראל את מקומך. כפי שהבין המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה בערוב ימיו – אינך יכול לברוח מצלך, או במילותיו, "חיי היו יפים, הייתי המשורר האהוב על הגרמנים והוכתרתי בבניין העירייה הישן של פרנקפורט. נערות בשמלות לבנות זרקו עלי פרחים. ומה קרה לרוע מזלי? הביתה שבתי דרך רחוב היהודים. זהו זה, מאז דבק ריח קטלני בזר הדפנה שלי, שממנו איני יכול להיפטר" (מכתב לאלפרד מייסנר, 1849).

שנית, בעקבות המסקנה הראשונה, שהיא המסקנה הציונית הבסיסית כלשונו של הרצל, "ליצור מקלט מובטח על ידי משפט העמים לאותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם עד כה" (תכנית הוולט, 1897),

כלומר, לעם ישראל יש רק מקום אחד בו הוא בטוח באמת ובו הוא בביתו – בארץ ישראל תחת ריבונות יהודית, ובמילותיו של החלוץ יוסף טרומפלדור שבימי אדר אנו גם מציינם את נפילתו בתל-חי, "שם [בארץ ישראל] נהיה בבית, ולא אצל זרים".

והעיר ציון צהלה ושמחה.


44 צפיות0 תגובות